ע"א 246/66

תקציר

פסק הדין בתיק חוק הסדרי חירום לתפיסת מקרקעין סובב סביב שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהורה לשמואל ורחל קלוזנר לפנות דירה בה התגוררו מאז 1948, בעקבות "צו הפקעה". המערערים טענו כי שוכנו בכפייה בשל נישול וערערו על צו הפינוי על בסיס הקשר היסטורי זה. המשיב, רנה שמעוני, תבע את פינויים בטענה כי עילות צו ההחרמה אינן תקפות עוד והציע פיצוי כספי בגין העברתם. בתחילה דחה בית משפט השלום את תביעת הפינוי, אך בהמשך פסק בית המשפט המחוזי לטובת הפינוי, כשהוא מותנה בפיצוי כספי. המערערים ערערו על פסק דין זה בטענות שונות, לרבות טענות כי לא התקיימו יחסי שכירות רגילים וכי בסיס הצו – נישול – אינו תקף עוד בשל שינוי הנסיבות. החלטת בית המשפט המחוזי נסמכה על פרשנותם של חוקים שונים, לרבות חוק תפיסת מקרקעין לשעת חירום וחוק הגנת הדייר, תוך התייחסות ללגיטימיות של המשך אכלוס ללא תשלומי שכר דירה רגילים, ולהקשר הרחב יותר של שכירות סטטוטורית לעומת חוזית. למרות טענות המערערים, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, ואישר כי הפינוי היה מוצדק במסגרת החוקית הנתונה, אם כי בתנאי הפיצוי שנקבעו על ידי הערכאה הנמוכה יותר. דחיית הערעור הדגישה את הפרשנות המשפטית לזכויות ולחובות שצמחו בחקיקת חירום לאחר 1948 ואת אופיים המתפתח של דיני השכירות בישראל בתוך סכסוכי רכוש היסטוריים.