בג"צ 4289/05

תקציר

העותרים, תושבי ביר נבאללה ויישובי הסביבה, ערערו על חוקיות תוואי גדר הביטחון המקיפה את ביר נבאללה, מצפון לירושלים. לטענתם, התוואי מבוסס על שיקולים פוליטיים וכי הוא פוגע קשות בזכויותיהם, ובהן זכותם לקניין, לחירות ולחופש תנועה, ולכן אינו מידתי. המשיבים, מדינת ישראל והמפקד הצבאי באזור, טענו כי התוואי נקבע אך ורק משיקולים ביטחוניים, כדי להגן על ירושלים ועל היישובים הסמוכים לה מפני פיגועי טרור, ולמזער את הפגיעה בחיי היומיום של התושבים. עוד נטען, כי התוואי מידתי, שכן הוא נועד לפגוע בעותרים במידה הפחותה ביותר תוך שהוא משרת את תכליתו הביטחונית. בית המשפט קבע כי תוואי הגדר נקבע על בסיס שיקולים ביטחוניים, וכי למפקד הצבאי נתונה הסמכות להחליט על מיקומה. בית המשפט קבע כי תכליתה הביטחונית של הגדר הייתה רציונלית, וכי התוואי, על חלקיו השונים, היה מידתי. אשר לתוואי הכולל, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים כי הקמת הגדר שירתה תכלית ביטחונית משמעותית, בעוד שהפגיעה בזכויות העותרים, אף שהיא משמעותית, לא הייתה קשה באופן בלתי מידתי, במיוחד לאור כבישי "מרקם החיים" שיאפשרו לתושבים לנוע בחופשיות בין הכפרים וסביבתם. אשר לקטעים השונים של הגדר, קבע בית המשפט כי כל קטע משרת תכלית ביטחונית, וכי הפגיעה בהם מידתית ביחס לתועלת הביטחונית. בית המשפט הדגיש כי תפקידו אינו להחליף את שיקול דעתו הביטחוני בשיקול דעתו של המפקד הצבאי, אלא לבחון האם שיקול דעתו של המפקד הופעל באופן מידתי. בית המשפט הוסיף והבהיר כי האחריות לאיזון בין השיקולים השונים מוטלת על המפקד הצבאי, וכי אין להתערב בהחלטתו כל עוד היא מידתית. לפיכך נדחו העתירות, תוך השארת האפשרות לעותרים לחזור לבית המשפט אם הסדרי הגישה לאדמותיהם לא היו מספקים.