ה"פ 40613-01-13

תקציר

השופט, יעקב שינמן, שקל בכובד ראש את כל הראיות והטיעונים שהציגו שני הצדדים בתיק מורכב זה של סכסוך קרקעות. הוא קבע כי המבקש, מתני, זכאי להיות הבעלים הרשום של 1,490 מ"ר (7.49%) מהקרקע המדוברת. מדובר בשני מגרשים, 101/14 (788 מ"ר) ו-102/14 (702 מ"ר). החלטה זו מבוססת על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, קיימות ראיות משכנעות, לרבות הסכמים חתומים ועדויות, התומכות בטענתו של מתני כי רכש את החלקה המדוברת, ששטחה בתחילה 550 מ"ר, ולאחר מכן רכש זכויות בשטח המופקע הסמוך. אמנם לא ניתן היה למכור את הבעלות על קרקע מופקעת זו כדין, אך הסכים המשיב, לדאוי, כי היא תירשם על שמו של מתאני במידת האפשר. הדבר התאפשר עם מתן תוקף לתוכנית חדשה בשנת 2012, אשר שילבה את המגרש ההיסטורי ואת השטח המופקע במגרשים 101/14 ו-102/14. שנית, השופט מצא כי עדותו של לדאווי לוקה בחוסר אמינות, המאופיינת בהכחשות וסתירות, בעוד עדותו של מתאני עקבית ונתמכת בראיות תיעודיות. יש לציין כי לדאווי לא הצליח לאשר את חתימתו על מסמכים קריטיים ואף הכחיש את קיומו של תצהיר עליו חתם. שלישית, השופט התייחס בהרחבה לעקרון חופש החוזים, והדגיש כי הסכמים שנעשו בין פרטים צריכים להיות מכובדים על ידי בית המשפט. ההסכמים הרבים עליהם חתם לדאוי, לרבות הסכם המכר, הסכם הוויתור וההסכם הנוסף, התוו בבירור את העברת הקרקע המופקעת למתאני. טענתו של לדאוי כי מסמכים אלה מזויפים או שתוקפם פג לא הוכחה והיא סותרת את הודאתו ומעשיו שלו. כמו כן, הבהירה השופטת כי ניתן לתקן את ההסכם הנוסף, שלא ציין תמורה כספית, כך שישקף את התשלום בפועל של 14 אלף דולר ששילם מתני. תיקון זה יבטיח עמידה בדרישות המס מבלי לפסול את ההסכם. לבסוף, השופט הכיר בטעותו של מתאני בעתירתו הראשונית, בה טען לבעלות על חלק גדול יותר מהקרקע, אך זו תוקנה בסיכומיו, תוך שהוא מכיר בכך שמגרשים 101 ו-102 כוללים את המגרש המקורי 1/14. למרות הצלחתו של מתני בתביעתו, החליט השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו בשל העובדות שהתבררו במהלך הדיון בדבר דיווחיו המאוחרים והחלקיים של מתאני לרשויות המס. פסק דין מקיף זה בוחן בקפידה את חומר הראיות ודבק בעקרונות משפטיים מבוססים, המובילים למסקנה כי מתני זכאי לזכויות הבעלות שביקש.