ת"א 43748-12-23

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשתו של שון לסעד זמני בהתבסס על שני שיקולים מרכזיים: סיכויי עילת התביעה ומאזן הנוחות. בפסק הדין נקבע כי טענותיו של שון בדבר טעות והטעיה הן טענות בעל פה הסותרות את תנאיו הכתובים של הסכם פשרה. יתר על כן, נראה כי הסכום ששון מבקש לקבל בחזרה באמצעות תביעותיו מקוזז על ידי הסכום שכבר הודה בחובו והשווי שקיבל מהסדר הפשרה. גם הסכם הפשרה בוצע, תוך גילוי לב מצד המשיבים, אשר הסירו את העיקול על רכושו של שון. בינתיים, שון התמהמה בהגשת בקשתו לביטול ההסכם - ועשה זאת רק לאחר שחלפה שנה - והנכסים המדוברים הם נכסים להשקעה, מה שמעיד על כך ששון הוא צד מתוחכם שאינו זקוק להגנה. גם אם סיכויי עילת התביעה של שון היו חזקים יותר – וקיימים ספקות לא מבוטלים לגבי טענותיו לגבי הריבית, מקצוע המשיבים והכפייה הכלכלית הנטענת – מאזן הנוחות עדיין מכביד עליו. בהתחשב בכך שמדובר במקרה של מימוש נכס להשקעה ופסק דין כספי, בית המשפט אינו שש לעכב את ביצועו של פסק דין כזה, מה גם שהדבר עשוי להיות הפיך אם טענותיו של שון יצליחו. יתר על כן, אין כל אינדיקציה לכך שהמשיבים לא יוכלו להשיב את הכסף אם טענותיו של שון יתקבלו. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית, ושון נדרש לשלם את שכר טרחת המשיבים, בסך 3,000 ₪, ויינתן זימון נפרד לדיון קדם משפט.