בע"מ 4739/15

תקציר

במקרה משפטי זה, נסובה הסוגיה סביב המפגש בין דיני מתנה, דיני ירושה ודיני בנקאות, ובפרט בכל הנוגע להבחנה בין מתנות שניתנו במהלך חייו של אדם לבין מתנות שנועדו לאחר המוות. המנוחה, שלא הותירה אחריה צוואה, החזיקה בחשבון בנק עם כספים משמעותיים וצירפה את אחותה כבעלת חשבון משותף זמן קצר לפני פטירתה. האחות תבעה מחצית מהחשבון כמתנה שניתנה במהלך חייה של המנוחה, ואילו ילדי האחים, יורשיה האחרים, טענו כי אין כוונה למתנה כזו, ויש לחלק את הכספים במלואם על פי דיני הירושה. בתחילה, בית המשפט לענייני משפחה צידד באחות, תוך שהוא מצטט עדויות של עובדי הבנק מהן עולה כי המנוח התכוון להעניק מתנה מיידית. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו, בקובעו כי המנוחה התכוונה שהכסף יהיה מתנה רק לאחר מותה – סוג של מתנה פסולה ללא צוואה לפי דיני הירושה. לאחר מכן ביקשה האחות לערער על החלטה זו, בטענה כי בית המשפט המחוזי התערב שלא כדין בממצאים עובדתיים. בית המשפט אישר מחדש את המסגרת המשפטית הקובעת כי מתנות שנועדו להיות תקפות לאחר המוות חייבות לבוא לידי ביטוי באמצעות צוואה ראויה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי עצם הוספת שם לחשבון בנק, גם מתוך כוונה להציע הטבות לאחר המוות, אינה יכולה להוות תחליף לצוואה משפטית. הקריטריונים למתן תוקף למתנה לכל החיים – הוכחה ברורה וחד משמעית לכוונת הנותן – לא התקיימו. יש לציין כי למרות שעובדי הבנק העידו על כוונותיו של המנוח, ראיות סותרות והיעדר צוואה השפיעו על החלטת בית המשפט. לפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עמד בעינו, ודחה את תביעת האחות מבלי להטיל הוצאות בגין ההליך המשפטי. בקשת הערעור נדחתה, תוך חזרה על הצורך בקיום צוואה למימוש כוונות מתנה לאחר מותו, תוך שמירה על טוהר המידות של החוק לכבד את רצונו של המנוח לפי דיני הירושה.