דב"ע לט/27 - 0

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על גמלת תאונת עבודה שנדון בבית הדין בשנת 1979. המערערת, אשר טענה כי עברה תאונת עבודה בשנת 1966 אשר פגעה בגבה, דחתה את תביעתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולאחר מכן על ידי בית הדין האזורי. החלטת בית הדין האזורי התבססה על פרשנותו של המוסד לחוק החל, קרי סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי, אותו אימץ בית המשפט. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו לחוק. בעוד שבית הדין האזורי קבע כי המערערת אכן עברה תאונה בעבודה בשנת 1966, הוא ביסס את דחיית תביעתה על הטענה כי חלוף הזמן יצר ספק סביר באשר לקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לבין מצבה הנוכחי. ספק זה נבע מתחולתה של תניית חקיקה שגויה – היה על בית המשפט להחיל את הסעיף הראשון של סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי במקום את השני. החלק הראשון מתייחס לתאונות שנגרמו על ידי גורמים חיצוניים גלויים, ואכן כך היה, שכן בית המשפט קבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מהרמת משא כבד. הדבר מהווה גורם חיצוני נראה לעין ועל כן, פרשנות נכונה של החוק תוביל למסקנה כי תאונתו של המערער אכן נפלה תחת הוראות הסעיף הראשון. משכך, קבע בית המשפט העליון כי יש לקבל את הערעור, ולהעביר את העניין לדיון נוסף במוסד לביטוח לאומי לפי הוראות הסעיף הראשון של סעיף 39. ההחלטה לא התבססה על הטענות שהעלה בא כוח המערערת, ומכאן שלא נפסקו הוצאות.