בג"צ 3914/92

תקציר

במקרה דנן, בחן בג"ץ האם בתי הדין הרבניים בישראל חרגו מסמכותם כשאסרו על העותרת מס' 1 לצאת מהארץ במסגרת הליכי גירושין מתמשכים עם המשיב 3, בן זוגה. בית הדין הרבני הוציא תחילה צו המונע את עזיבתה מחשש שהדבר עלול להחמיר את מערכת היחסים בין בני הזוג ולהוביל לקרע סופי. העותרת מס' 1 ערערה על כך, וציינה את חשיבות הנסיעה כמתנת בת מצווה וכהזדמנות עסקית, וטענה כי היא לא נועדה לשבש את הנישואין. נמצא כי בתי הדין הרבניים נעדרים סמכות ראויה להשתמש בצווים אלה כאמצעי פרוצדורלי שגרתי ללא תשתית ראייתית מוצקה, דבר המוכיח "חשש כן ורציני" כי העזיבה תפגע קשות בהליך השיפוטי או בביצוע פסקי הדין הבאים. בג"ץ הדגיש כי בעוד שלבתי הדין הרבניים יש סמכויות שבשיקול דעת להסדיר נהלים, לרבות הגבלת תנועה, עליהם לכבד זכויות אדם בסיסיות, ובפרט חופש תנועה, כפי שהן מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק הדין מדגיש כי הכרעות פרוצדורליות חייבות לאזן בין זכויות הפרט לבין האינטרס של בית המשפט לקיים את הדין המהותי, ולהבטיח כי הגבלות התנועה יוטלו בצדק רק בנסיבות קשות העלולות לפגוע בעשיית צדק. בית המשפט קבע כי החלטת הרבנות נעדרת הצדקה מספקת, המצדיקה את ביטול הצו והתרת עזיבתו של העותר מס' 1, אם כי תוך התחייבות לשיבה וערבות כספית. פסק דין זה נותן משקל משמעותי לכיבוד חירויות הפרט, גם בהקשר של גבולות השיפוט של בתי הדין הדתיים, ומחזק את העיקרון לפיו לא ניתן לצמצם זכויות אלה ללא הצדקה איתנה העולה בקנה אחד עם ערכים משפטיים רחבים יותר.