ע"א 3700/98

תקציר

בית המשפט בחן ביסודיות את נסיבות המקרה ולא מצא סיבות מוצדקות להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר. קביעותיה של הערכאה הנמוכה יותר, כי המשיבה עשתה מאמצים סבירים להחכיר את השטחים הנדונים וכי חוסר הצלחתם אינו מהווה רשלנות, מתקבלות על כן. זאת ועוד, גם טענות המערערת בדבר כישלונות המשיב בהערכת שווי דמי השכירות וההטעיה אינן מבוססות. בית המשפט מסכים גם עם קביעות הערכאה הנמוכה יותר, לפיהן הסכם החכירה אינו סותר את התב"ע של האזור. נותרו שתי סוגיות עיקריות שיש להתייחס אליהן: ראשית, קיומם של תנאים מפלים בחוזה האחיד, ושנית, האם החוזה כולל הסדרים כובלים שלא כדין. באשר לסוגיה הראשונה, בית המשפט מוצא כי ההוראות הנדונות אינן מהוות סעיפים מפלים, שכן המשיב לא הציג מצגי שווא רשלניים. הוראת הפטור השנייה, שלטענת המערערת פוטרת את המשיב מחובתו לשמור על מעבר רכב, נמצאה אף היא סבירה בהתחשב בנסיבות. אשר לסוגיית ההסדרים הכובלים, בית המשפט קובע כי חוק ההגבלים העסקיים אינו חל במקרה זה. הוראות הסכם השכירות, הנוגעות למחיר מנויי החניה ומספר בעלי המנויים, אינן נחשבות להסדרים כובלים האסורים על פי דין. בית המשפט מדגיש כי למשיב, כבעל החניון, יש זכות להטיל מגבלות מסוימות על השימוש ברכושו והוא אינו עוסק בפעילות עסקית כאן. הגבלות אלה נועדו להיטיב עם הציבור והעובדים ואינן פוגעות בתחרות בשוק. מכאן, שההסכם בין המערערת לבין המשיב לא יבוטל, מטעמים אלה. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪. השופטת ט' אור מדגישה כי אף שהיא מסכימה עם פסק הדין, היא הייתה מבססת את ההחלטה על עקרון ה"זוטות" ולא על אי תחולתו של חוק ההגבלים העסקיים. בתוך כך, מוסיף השופט י' טירקל כי יש לצמצם את הגדרת ההסדר הכובל כדי להימנע מהפללה שלא במתכוון של חפים מפשע.