תלה"מ 23521-04-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מאבק משמורת בין בני זוג גרושים, כאשר האב טוען כי האם החזיקה שלא כדין בילדיהם הקטינים בניגוד להסכם משמורת משותפת ולהחלטות בית המשפט. השופט מצדד באב וקובע כי אין מחלוקת על כך שמרכז חייהם של הילדים נמצא בישראל וכי הימנעותה של האם מהחזרתם לשם כפי שהורו מהווה אי החזרה או "חטיפה" שלא כדין על פי החוקים הרלוונטיים. השופטת מדגישה כי לאב, כאפוטרופוס משותף, יש זכות לפעול לאכיפת החלטות בית המשפט ולהבטחת חזרת הילדים לישראל, לרבות פנייה לרשויות במדינה בה שוהים הילדים כיום. השופטת מסרבת להוציא צו משמורת בלעדית זמני לאב, שכן צו משמורת משותפת קבוע כבר הוצא לפני מעשי האם. לדברי השופט, צו כזה יהיה מיותר ועל שני ההורים, כאפוטרופוסים משותפים, להסכים בעניינים הנוגעים למגורי הילדים או לשינויים בהם. השופט מפנה למספר תקדימים משפטיים התומכים בעמדה זו. יתר על כן, השופטת מציינת כי בקשת האב לצו משמורת זמני שיקל על החזרת הילדים כבר נענתה במשתמע בצווים מפורשים קודמים לאם להחזיר את הילדים, והיא לא צייתה להם. השופט מתייחס גם לבקשת האב לעיקול כספים מסוימים וקובע כי יש לפעול לפי הליך הבקשה המתאים, ובקשה בדבר עיקול כספים כאמור תידון בפני כבוד רשם בית המשפט. לסיכום, השופט נעתר לבקשת האב באופן חלקי, ומאפשר לו ולנציגיו לפעול לאכיפת החלטות בית המשפט ולהבטחת חזרת הילדים לישראל. הבקשה לצו משמורת בלעדי זמני נדחית, והשופט אינו פוסק הוצאות למי מהצדדים נוכח קבלתה החלקית של הבקשה. ההחלטה מיום 28.11.2023 והאישור לפרסום נוסח ערוך ניתן ביום 9.1.2024.