ע"א 602/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך קרקעות במזרח ירושלים שראשיתו בתקופת השלטון הירדני לאחר מלחמת העצמאות. התיק סובב סביב תקופת ההתיישנות של תביעות תושבים יהודים על הקרקע. הקרקע המדוברת הייתה נתונה להליכי התנחלות על פי החוק הירדני לפני מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה הוחלו על הקרקע המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים. המערערים, יהודים תושבי ישראל, טענו כי הממונה הירדני על נכסי אויב ייצג אותם בהליכי ההסדר ולכן לא היה צריך לספור את תקופת ההתיישנות בתקופת השלטון הירדני. בית המשפט העליון קיבל טענה זו בקובעו כי יש לראות בהתנגדות האפוטרופוס הירדני במהלך הליכי הפשרה כפעולה המייצגת את המערערים. כתוצאה מכך, תקופת השלטון הירדני הוחרגה מחישוב תקופת ההתיישנות. בית המשפט הסכים גם עם טענת המערערים כי יש לראות בפקיד ההסדר "בית משפט", כלומר ההתנגדות שהגיש הממונה הירדני עצרה את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, חזקת שוויון הדינים בכל הנוגע להסדרת מקרקעין חלה על הדין הירדני המקביל, ומחזקת את טענת המערערים. על יסוד ממצאים אלה דחה בית המשפט העליון את ערעור המשיבים וקיבל את ערעורם שכנגד של המערערים, תוך שהוא מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין תקופת ההתיישנות של תביעת המערערים. כמו כן הסכימו השופטים להגדיל את פסיקת המערערים להוצאות.