ת"א 11258-02-10

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב חוקיות החלטת הבנק להוסיף שיקים שסורבו לאחר שהתובע ביקש לסגור את חשבון הבנק שלו לרשימת השיקים שהביאו להגבלת פעילות החשבון. הגנת הבנק טענה כי הוספת שיקים אלה הייתה כדין, שכן בחשבון לא היה די כסף לכסות אותם והוא לא היה חייב לפרוע אותם. מנגד, טען התובע כי היה על הבנק להחזיר את השיקים אך ורק משום שהחשבון נסגר, מבלי להוסיפו. השופט פסק לטובת הבנק וקבע כי הבנק פעל כדין. ההחלטה התבססה על פסיקה קודמת ועל תכליתו של חוק שיקים ללא כיסוי, שמטרתו למנוע מבעלי חשבונות לסגור את חשבונותיהם מבלי לוודא שכל השיקים בכתב יכובדו. השופטת שקלה את הבהרת הבנק לתובע לגבי ההשלכות של סגירת החשבון מבלי להשאיר מספיק כספים וקבעה כי הבנק לא פעל שלא כדין או הפר חובה בנקאית כלשהי. בנוסף, דחתה השופטת את טענות התובע בדבר נסיבות פתיחת החשבון וחוסר העקביות וחוסר תום הלב הנטענים מצד הבנק. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת הנזקים הנתבעים ולא הצליח לבסס קשר סיבתי בין הגבלת החשבון לבין הפגיעה הנטענת במוניטין עסקיו ובהשקעותיו. לפיכך החליטה השופטת לדחות את התביעה במלואה והורתה לתובע לשלם לבנק סכום מתון של הוצאות ודמי שכירות, בסך כולל של 3,000 שקל בתוך 30 יום. כמו כן נמסר לתובע על זכותו לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה.