המ"ש 168-10-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת הנאשם למשפט מאוחר בהתבסס על מספר נימוקים. ראשית, הנאשמים לא סיפקו כל נימוק משכנע לאיחור בהגשת בקשתם למשפט, ואף לא הציגו נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת בקשתם. בית המשפט לא מצא טעם בטענת הנתבעת בדבר העדר חתימה על אישור המסירה, שכן פסקי דין קודמים קבעו כי חזקת המסירה חלה במקרים אלו. הנתבע לא סתר חזקה זו, ואין די בטיעונים גרידא נגד תוקפה של המסירה. בנוסף, הנתבעת לא הסבירה כיצד הפרטים החסרים לכאורה במסמכי המסירה פגעו ביכולתה להוכיח כי לא קיבלה את הזימון כדין. זאת ועוד, טענת הנאשם כי אדם אחר נהג ברכב בעת ביצוע העבירה אינה מצדיקה הארכת מגבלת הזמן להגשת בקשה למשפט. החוק מחייב את הנתבע להגיש דו"ח בשמו של אותו אדם ולספק הסבר מניח את הדעת לעיכוב, דבר שלא עשה. בתי המשפט פירשו את המושג "עיוות דין" כרף גבוה המחייב מבחן הסתברותי-תוצאתי, והנאשם לא עמד בסטנדרט זה. החזקה היא שהנאשם קיבל הודעה כדין, והוא לא הביא ראיות מספיקות כדי להפריך חזקה זו. משכך, דוחה בית המשפט את בקשת הנאשם למשפט מאוחר, ומדגיש כי זכותו של הנאשם לערער על ההחלטה נשמרת. פסק דין זה הוא סופי, וניתן בהיעדרם של הצדדים המעורבים.