סע"ש 29418-03-15

תקציר

פסק הדין דן במועדי סיום העסקתם של שני התובעים, ראידה ולאה, שעבדו אצל הנתבעות. העסקתו של ראידה החלה באוקטובר 2006 והסתיימה בדצמבר 2013, ואילו זו של ולאה החלה בשנת 2009 והסתיימה באותו תאריך. לאחר מכן עובר הדיון לשכרם הקובע של התובעים בעת השינוי בהעסקתם. בית המשפט מצדד בטענת הנתבעים כי התובעים היו עובדים לפי שעות, ותלושי השכר שהונפקו להם שיקפו נאמנה את שעות עבודתם ואת השכר שהרוויחו. טענות התובעים כי לא נמסרה להם כל הודעה על תנאי עבודתם וכי תלושי השכר שקיבלו היו פיקטיביים נדחות מחוסר ראיות. עוד נקבע בפסק הדין כי על הנתבעים, כמעסיקים, מוטל נטל ההוכחה להוכיח את תשלום השכר, דבר שלא עלה בידם. עם זאת, גם טענות התובעים לשכר שלא שולם נדחות מאחר שבית המשפט מוצא אותן בלתי הגיוניות וחסרות פירוט. בהמשך לדיון על פיצויי פיטורים, בית הדין קובע כי התובעים אינם זכאים לכך משום שלא פוטרו על ידי הנתבעים והמשיכו לעבוד באותו מקום עבודה אצל מעסיק חדש. לפיכך, שינוי הבעלות במפעל לא זיכה אותם בפיצויי פיטורים. בית המשפט מורה לנתבעים לשלם לרידע 3,801.36 ש"ח ולאה 4,052.66 ש"ח דמי הבראה, ולשני התובעים 2,912 ש"ח לפדיון ימי חופשה, בצירוף סכומים נקובים נוספים בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בהפרשי ריבית והצמדה. סכומים אלה ישולמו החל ממועד סיום העסקתם של התובעים אצל הנתבעים. השופט גם מורה לנתבע לשלם לכל תובע 1,500 שקל הוצאות משפט ו-2,000 שקל שכר טרחת עורך דין. התביעה נגד שני הנתבעים האחרים, שהיו בעלי מניות בחברה, נדחית מאחר שבית המשפט אינו מוצא כל בסיס משפטי או עובדתי לחבותם האישית. פסק דין זה ניתן לערעור בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.