ע"א 1088/08

תקציר

פסק דין זה נובע מעסקת מכר מקרקעין כושלת בה היו מעורבים מספר גורמים. התביעה העיקרית ביקשה לקבל בחזרה את התמורה ששולמה עבור רכישת החלקה, ואילו שתי תביעות שכנגד דרשו פיצויים מנתבעים שונים, לרבות רשם החברות. האחרון הואשם ברשלנות בשלושה היבטים: אי עדכון פרטי בעלי המניות, מסירת פרטים שגויים בתדפיס והסכמה להחייאת החברה ללא בדיקה ראויה. בית משפט קמא דחה את התביעה נגד הרשם, אך המערערים טענו כי חלה על הרשם חובת זהירות למסור מידע מדויק וכי רשלנותו גרמה לנזק. המשיב, לעומת זאת, טען כי המערערים עצמם התרשלו וכי התנהגותם ניתקה את הקשר הסיבתי. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט שנלר, הסכימה עם דחיית בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי אמנם חלה על הרשם חובת זהירות מושגית, אך במקרה זה לא קמה חובה קונקרטית משום שהרישום היה הצהרתי ולא קונסטיטוציוני. בנוסף, התנהלותם של צדדים אחרים, לרבות המערערים, ניתקה את הקשר הסיבתי, והרשם לא יכול היה לצפות את רשלנותם. השופט שנלר הדגיש כי יש לראות את חובות הרשם בהקשר של התקופה שבה התרחשו האירועים, וציין כי תדפיסים ממוחשבים לא היו נפוצים באותה עת. עם זאת, היה על הרשם לעדכן את המידע או לסרב להוציא את התדפיס באזהרה. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי הרשלנות התורמת של המערערים, יחד עם רשלנותם של צדדים אחרים, גוברת על כל אחריות מצד הרשם. בחוות דעת חולקת הסכימה השופטת רות לבכר שרון כי לרשם חובת זהירות קונקרטית וכי התנהלותו הייתה רשלנית. לטענתה, היה על הרשם לצפות מהצדדים להסתמך על הרישום וכי הקשר הסיבתי לא נותק. השופט שרון היה מוצא את הרשם אחראי, ומייחס 50% מהנזק לרשלנות התורמת של המערערים. בסופו של דבר, החלטת הרוב הביאה לדחיית הערעור, ללא צו להוצאות, כלומר פסק דינו של בית משפט קמא עמד בעינו.