בר"ע 2853/91

תקציר

במקרה דנן, ביקש המבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדבר חומרת העונש בגין מעשים מגונים שבוצעו בקטינים. במקור, הורשע המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו על סמך הודאתו ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ופיקוח על ידי שירות המבחן, בשל מעשים שבוצעו בבית הוריו של המבקש, שהם סבים וסבתות של הקטינים. בעקבות טיפול פסיכולוגי שנקבע כי אינו יעיל, חזר המבקש על מעשיו. מדינת ישראל ערערה על גזר הדין הראשוני בטענה שהוא אינו מספק בשל היעדר הרתעה. בית המשפט המחוזי צידד במדינה, והחמיר את העונש לשנת מאסר בפועל, יחד עם מאסר על תנאי ופיקוח על תנאי שהוטלו בעבר. המבקש ערער על החלטה זו, בטענה כי השתתפותו מרצון בטיפול פסיכולוגי מפחיתה את הסיכון לפגיעה חוזרת. עם זאת, הטענה נדחתה מכיוון שטיפול קודם לא צלח. בהסתמך על תקדים משפטי הקובע כי ערעורים על חומרת העונש נענים רק לעתים רחוקות, דחה בית המשפט את הבקשה לערעור נוסף, בקובעו כי המקרה לא הציג נסיבות יוצאות דופן המצדיקות חריג כזה. לפיכך, ההחלטה שניתנה ביום 13.8.91 אישרה את הארכת העונש.