עת"מ 1759-02-14

תקציר

עניינה של עתירה שהגישו בני זוג המבקשים לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב ישראל. עיקר הטענות נסובות סביב השיהוי בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות ולגופו של עניין. באשר לשיהוי, בית המשפט מכיר בכך שאין תקדים ברור לגבי מסגרת הזמן המקובלת להגשת בקשה לשדרוג מעמד על סמך פסיקה קודמת. עם זאת, מאחר שההחלטה הדוחה את בקשת השדרוג לא התבססה רק על שיהוי והמשיבה דנה בבקשה לגופה, מחליט בית המשפט לבחון את העתירה גם לגופה. לגופו של עניין, טענת העותרת כי היה להם מרכז חיים בישראל מאז נישואיהם בשנת 1992 שנויה במחלוקת על ידי המשיב. בית המשפט מכיר בכך שהעותרים אכן סיפקו ראיות כלשהן לתמיכה בטענתם, לרבות הוכחות לרישום ילדיהם בישראל ורישומי ביטוח בריאות. חרף הראיות הסותרות את טענות העותר, אישר המשיב את הבקשה לאיחוד משפחות בשנת 2000 לאחר שהעותרים הגישו עתירה לבג"ץ. בית המשפט מדגיש את התנהגותו הרשלנית של המשיב בטיפול בבקשה, שארכה למעלה מחמש שנים ללא כל הסבר סביר. זאת ועוד, בית המשפט מצביע על סתירות בדברי העותרים לאורך זמן ביחס למרכז חייהם. עם זאת, מאחר שספקות אלה היו קיימים כבר בעת שהמשיב אישר את הבקשה בשנת 2000 והמשיב קיבל את טענות העותר באותה עת, מסיק בית המשפט כי חוסר העקביות הנוכחי אינו מהווה סיבה מספקת לדחות את העתירה. במיוחד בהתחשב בכך שלעותר חסרים חודשיים בלבד לשהות בישראל עם היתר לפני המועד הקובע. לפיכך, מחליט בית המשפט להיעתר לעתירה ולשדרג את מעמדו של העותר, בכפוף לתנאים מסוימים, ומורה למשיב לכסות את הוצאות העותרים ושכר טרחת עורך דין.