בג"צ 489/20

תקציר

העתירה בפני בית המשפט מבקשת לערער על החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות ערעור שהגיש העותר בנימוק שהוגש יום אחד לאחר המועד האחרון. העותרת טוענת כי יש לבטל את החלטת בית הדין הרבני, שכן יש לה סיבה מוצדקת לעיכוב. עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה טוען כי העותרת לא מיצתה את כל הסעדים העומדים לרשותה, שכן היא לא הגישה בקשה להארכה להגשת הערעור וגם לא הצליחה לקבל העתק מהחלטת הפסילה מבית הדין האזורי. זאת ועוד, היועצת המשפטית לשיפוט רבני סבורה כי יש לדחות את העתירה לגופה, בקובעה כי העותרת הייתה מודעת להחלטה השנייה בטרם טענה אחרת וכי טענתה לזכות להגיב לבקשת המשיב לדחייה על הסף אינה נתמכת בדין. עוד מוסיף המשיב כי העותרת ידעה על ההחלטה השנייה לפני פגרת בית המשפט וכי טענתה בדבר פסילת שופט אינה תקפה, שכן הסכימה להמשיך בדיון חרף היותה מודעת להיכרות המוקדמת בין המשיב לשופט. בית המשפט מחליט לדחות את העתירה על הסף, תוך הדגשה כי בית המשפט העליון אינו משמש כערכאת ערעור לפסקי דין של בתי הדין הרבניים, והתערבותו מוצדקת רק במקרים חריגים. מאחר שהעותר אינו חולק על סמכותו של בית הדין הרבני הגדול לדחות ערעורים שנדחו ויש לו אפשרות לבקש הארכה, בית המשפט אינו מוצא עילה להתערב. בנוסף, גם טענותיה של העותרת בדבר פסילת השופטת נדחות בשל אי מילוי ההליך המשפטי שנקבע. לפיכך, העתירה נדחית, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים בהתחשב בנסיבות.