פש"ר 22033-04-22

תקציר

המערערת העמידה הלוואה לחברה שהחייב היה בעל מניות בה. לאחר הארכת ההלוואה חתם החייב על כתב ערבות לפירעונה, ללא כל תמורה נוספת. בתוך שנתיים פשט החייב את הרגל, מה שגרם לנאמן לדחות את תביעת החוב של המערערת בנימוק שהערבות מהווה הענקה פסולה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. על עמדת הנאמן ערער המערער בערעור, בטענה כי הערבות אינה נחשבת ל"נכס" לפי הפקודה, וכי הנאמן לא הגיש בקשה נפרדת לביטול ההענקה. בית המשפט דחה את הערעור ואישר את קביעת הנאמן. בית המשפט קבע כי הערבות היא חיוב עתידי או מותנה, ולכן היא נחשבת לנכס בהגדרה הרחבה בפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי ההלוואה ניתנה במקביל או מותנית בחתימה על הערבות, ולא מצא כל ראיה לתמיכה בטענה זו. זאת ועוד, קיבל בית המשפט את טענת הנאמן כי הערבות, בהיעדר תמורה נוספת, בטלה לפי סעיף 96(א) לפקודה. בית המשפט הדגיש כי ניתן לערער כראוי על החלטת הנאמן באמצעות ערעור על תביעת החוב, מה גם שניתנה למערערת הזדמנות להציג את טענותיה. לבסוף, הורה בית המשפט למערערת לכסות את הוצאות הנאמן, וקבע כי הסכום יעמוד על 6,000 ₪, שינוכו מפיקדון הביטחון של המערערת.