עת"מ 6162-09-17

תקציר

העותרים, שתי חברות ובעליהן, ביקשו לערער על חוקיותו של צו התפיסה המנהלי שהוציא שר הביטחון, שהביא להחרמת סחורותיהן במעבר כרם שלום לרצועת עזה. הסחורות שנתפסו כללו הן רכוש שהצריך רישיון כדי להיכנס לרצועה והן רכוש שלא. הסוגיה המרכזית הייתה האם ניתן להחרים את הרכוש התמים לצד הרכוש האסור. בית המשפט בחן תחילה האם הכנסת חלקי חילוף לרכבי 4X4 לרצועת עזה טעונה רישיון והגיע למסקנה שכן. בית המשפט בחן גם את הטענה כי התנהלות העותרים נעשתה בתום לב ודחה אותה, נוכח ניסיונם של העותרים להסתיר את חלקי החילוף מגורמי הביטחון. יתר על כן, בית המשפט מצא כי העותרים לא הצליחו להפריך את ההנחה כי הטובין קשורים לפעילות טרור. לפיכך, צו התפיסה המנהלי בעניין חלקי החילוף היה מוצדק. בהתייחסו לרכוש התמים, מצא בית המשפט כי חוק המאבק בטרור מחייב את הרכוש לאפשר באופן פעיל את העברת הרכוש האסור, ולא רק להיות נוכח לצדו. עם זאת, בית המשפט ציין כי תקנה 74 לתקנות ההגנה, שנותרה בתוקף, הטילה נטל ראייתי קל יותר על גורמי הביטחון, וקבעה רק כי הרכוש הקל על ההברחה. בית המשפט מצא כי הרכוש התמים אכן אפשר את העברת חלקי החילוף האסורים, ולכן שר הביטחון היה רשאי לתפוס אותו מכוח תקנה 74 לתקנות ההגנה. בית המשפט הדגיש את תכליתה המונעת והמרתיעה של הסנקציה המנהלית, וקבע כי ההחלטה להחרים את הנכס, גם אם אינה מידתית, הייתה מוצדקת. לבסוף, בית המשפט המליץ לרשויות הרלוונטיות לוודא כי מעבירות הסחורות לרצועת עזה יקבלו מידע כי חלקי חילוף לרכבי 4X4 טעונים רישיון. משכך, העתירה נדחתה והצו הארעי המבטל את ההחרמה בוטל. העותרים חויבו לשלם את הוצאות המשיבים.