עמ"נ 52124-01-23

תקציר

עתירה מנהלית בעניין אשרת כניסה לישראל של אזרח סיני נדחתה. המערער ביקר בישראל פעמים רבות בין השנים 2005-2017 והגיש בקשה לאשרה רב-פעמית לעשר שנים בשנת 2017, אשר ניתנה. עם זאת, לאחר מכן סורבה כניסתו של המערער לישראל במספר הזדמנויות. ערעור קודם הסתיים בקביעה כי ההחלטה לבטל את האשרה בטלה וכי על המשיב לקבל החלטה חדשה לאחר שנתן למערער הזדמנות לטעון את טענותיו. המשיב החליט אז שלא לאשר את בקשת הוויזה של המערער, מה שהוביל לערעור הנוכחי. פסק הדין משרטט את ההיסטוריה הפרוצדורלית ומדגיש את הימנעותו של המערער מגילוי מידע רלוונטי ואת שהייתו הבלתי חוקית בישראל. היא מציינת כי למשיב הייתה סמכות לבטל את האשרה על בסיס אי ציות ומסירת מידע חלקי. המערער אמנם חלק על חלק מהממצאים, אך בית המשפט לא השתכנע מהסבריו. פסק הדין מתייחס גם למטרת ביקוריו של המערער וקובע כי החלטת המשיב לשלול ממנו אשרת עסקים הייתה סבירה. בית המשפט הכיר בחובתו של המשיב לנהוג במידתיות, אך לא קיבל כי החלופה המוצעת של התרת כניסתו של המערער לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים בכל שנה היא סבירה. הערעור נדחה, ואישר את החלטת המשיב שלא להעניק למערער אשרה. המערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, והפיקדון היה אמור להיות מועבר למשיב. השופטת אף הציעה כי המשיב יוכל לשקול בקשות ויזה ספציפיות עתידיות של המערער, אם יבוצעו. ההחלטה התקבלה ללא שימוע ועל סמך החומר הכתוב.