רע"א 1159/01

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בין נאמן בפשיטת רגל לבין פושטי רגל בנוגע לזכאותו של האחרון להגנה לפי חוק הגנת הדייר. פושטי הרגל טענו כי סעיף 33 לחוק מאפשר להם להמשיך להתגורר בדירתם לאחר פשיטת הרגל. הנאמן, לעומת זאת, טען כי פושטי הרגל ויתרו על תחולת סעיף זה בשטר משכנתא שנחתם עם הבנק שמימן את רכישת דירתם. בנוסף, טען הנאמן כי בכוונת הבנק לבצע את המשכנתא, מה שיהפוך את כתב הוויתור של פושטי הרגל לתקף. בית המשפט המחוזי צידד בנאמן, והוביל את פושטי הרגל לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, שבחן את הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור, אישר את טענת פושטי הרגל. בית המשפט קבע כי אמנם שטר המשכנתא אכן כולל ויתור על הגנת הדייר, אך הודעת הבנק כי אין בכוונתו לממש את המשכנתא הפכה את כתב הוויתור לבלתי יעיל. יתר על כן, הוויתור בשטר המשכנתא חל רק על מערכת היחסים שבין פושט הרגל לבין הבנק, ולא על צדדים שלישיים כמו הנאמן, בהיעדר אישורו של האחרון לבצע את המשכנתא מטעם הבנק. לפיכך, פושטי הרגל היו זכאים להגנת חוק הגנת הדייר, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה. החלטת בית המשפט העליון הדגישה את חוסר תחולתו של כתב הוויתור על הגנת הדייר במקרה זה והבהירה את היקפם המצומצם של ויתורים אלה ביחס לצדדים שלישיים.