רע"א 7208/93

תקציר

במקרה של בני זוג גרושים, דן בית המשפט העליון בערעור על צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגד המבקש, אזרח ותושב ספרד, לאחר שצבר חוב מזונות בסך 30,000 דולר אשר נפרע מאוחר יותר. בתחילה היה בידי בני הזוג הסכם משנת 1989 הקובע תנאים ליציאתו של המבקש מישראל, תוך התמקדות בהבטחת יציאתו ללא דיחוי. הסכם שני מ-1991 התייחס להסדרים הכספיים ביניהן, מבלי לבטל במפורש את הראשון. לשכת ההוצאה לפועל, במענה לבקשת המשיב, הוציאה צו עיכוב יציאה מן הארץ לאחר ביקורו של המבקש בישראל. בית המשפט המחוזי אישר את הצו, ושינה את תנאי הערבות. המבקש טען, כי ההסכם הראשון נותר בעינו, וכי זכויותיו לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המקנה חופש יציאה מהארץ, נפגעו. בית המשפט העליון מצא כי ההסכם הראשון על עזיבתו של המבקש עודנו מחייב, שכן ההסכם השני אינו מבטל אותו. בית המשפט הדגיש את עקרון כיבוד ההסכמות המפורשות ובחן מחדש את פרשנות חוק ההוצאה לפועל לאור הזכויות החוקתיות, וקבע כי הצו המגביל את חופש היציאה של המבקש אינו מוצדק. הערעור התקבל, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וצו עיכוב היציאה מהארץ הוסר. המשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט של המבקש.