עמ"ש 11616-04-11

תקציר

פסק הדין דן בסדרי הדין הנוגעים לביטול פסק דין קודם. פסק הדין קובע כי ניתן לבטל פסק דין קודם רק בתנאים מסוימים, כגון קיומם של טעמים כבדי משקל ונסיבות מיוחדות, או גילוי ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה לפני פסק הדין הקודם. כמו כן, פסק הדין דן בפרוצדורה של סתירה לפסק דין קודם במשפט הישראלי, ומשווה אותו לכללים במשפט העברי, שהם נוקשים פחות. יודגש כי במשפט הישראלי ניתנת עדיפות ליציבות משפטית על פני חתירה לאמת, לשם פתרון מחלוקות, השגת סופיות ושמירה על הסדר החברתי. לפיכך, נקבעו כללים פרוצדורליים שיבטיחו את שמירת החוק וכללי השימוע. לעומת זאת, המשפט העברי מעדיף את המשפט המהותי וחותר לאמת, גם במחיר של יציבות. עם זאת, גם במשפט העברי קיימות מגבלות על סתירה לפסקי דין קודמים, במיוחד כאשר הראיות היו זמינות לבעל הדין במהלך הדיון הראשוני. במקרה הספציפי שלפנינו, קבע בית המשפט כי אין בטיעוני המערערים כדי להצדיק את ביטול פסק הדין הקודם, שכן הראיות שהציגו עמדו לרשותם בעבר, וטענותיהם בדבר מצג כוזב על ידי המשיבים לא היו משכנעות. בנוסף, ציין בית המשפט כי התנהלות המערערים דמתה לניסיון לגרור את המשיבים להתדיינות משפטית אינסופית. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪.