עמ"נ 56169-03-18

תקציר

פסק הדין דן במעמדם של תושבי מזרח ירושלים ובזכאותם לישיבת קבע בישראל. החוק מעניק לשר הפנים שיקול דעת במתן היתרים אלה או בביטולם. קיים נוהל, המכונה "נוהל שרנסקי", המתווה תנאים להחזרת רישיונות לישיבת קבע לאנשים שחיו מחוץ לישראל למעלה משבע שנים. עם זאת, זה לא חל על מי שרכש אזרחות זרה או רישיון לישיבת קבע במדינה אחרת. שר הפנים קבע גם "מדיניות מרחיבה" למתן היתרים לתושבים שתוקף רישיונם פג, אך למדיניות זו חריגים, לרבות למי שעזבו את ישראל זמן קצר לאחר קבלת ההיתרים. במקרה הספציפי הנדון, מדובר באדם כבן 70 שעזב את ישראל חודשיים וחצי לאחר שקיבל רישיון לישיבת קבע בשנת 1967 ועבר לארצות הברית, שם חי כמעט כל חייו. הוא לא ביקר בישראל בין 1967 ל-1999 ולא שמר על קשרים משמעותיים עם המדינה בתקופה זו. בקשתו של העותר להשבת רישיון ישיבת הקבע שלו נדחתה על סמך עובדות אלה. בית המשפט מכיר אמנם בעברו של העותר ובקשריו לירושלים, אך מגיע למסקנה כי מצבו אינו מתיישב עם הקריטריונים המקלים להשבת היתרים שפג תוקפם. בית המשפט מדגיש גם את שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים בעניינים אלה ואת סבירות מדיניות המשרד. משכך, מחליט בית המשפט לדחות את הערעור וקובע כי העותרת תישא בהוצאות המשיב.