ע"א 273/60

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין משכיר לשוכר שחל עליו חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955, ובפרט בכל הנוגע לתשלום דמי שכירות ופינוי. השוכר עזב את ישראל למעלה מחמש שנים, והותיר אחריו מיופה כוח וכמה ספרים בעסק. על פי ההסכם, השוכר היה אמור לשלם דמי שכירות שוטפים ולפנות פיגורים בשכר הדירה בתשלומים חדשים. עם זאת, השוכר עיכב תשלומים והציג למשכיר צ'ק חסר ערך. השופט פסק לטובת המשכיר, אך העניק לשוכר סעד הוגן, אותו אישר בית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי היעדרותו הממושכת של השוכר והפרות השכירות מזכות את המשכיר לפנותו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי השוכר אינו זכאי לסעד מן היושר שכן לא ביקש זאת באופן פורמלי ולא הוכיח זכאות. כמו כן נענתה השאלה הראשונה בדבר הגדרת "שכר דירה" בחוק, לפיה הדבר תלוי בנסיבות הספציפיות. בית המשפט הדגיש את חוסר היושר והפרת ההסכם של השוכר, והצדיק את זכותו של המשכיר לפינוי. ההחלטה התייחסה גם לסוגיית הטיעונים הארוכים והלא מנומסים בכתב שהוגשו על ידי באי כוח הצדדים, והציעה למועצה המשפטית לחקור את התנהלותם.