ע"א 254/63

תקציר

המשיב ניהל תערוכה לציון עצמאות ישראל והעסיק את המערער כמאבטח. המערער עבד שעות ארוכות, לרבות סופי שבוע, וקיבל שכר לפי שעות. לאחר שסיים את עבודתו, קיבל המערער את מלוא השכר המוסכם ללא ניכויים. למעלה משלוש שנים לאחר מכן, תבעה המערערת את המשיב בגין שכר שעות נוספות וגמול הלנת שכר, בשל מצוקה כלכלית, בבקשה לדחיית הוצאות המשפט. רשם בית המשפט המחוזי אישר את הבקשה, ובעקבות זאת הגיש המשיב ערעור. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. בית המשפט קבע כי ההחלטה על דחיית אגרות בית המשפט נתונה לשיקול דעת ומשאירה בראש ובראשונה לרשם. על בית המשפט להתערב רק במקרים נדירים שבהם החלטת הרשם אינה נתמכת או מבוססת על שיקולים פסולים. תובע עני לא צריך להיות כפוף לדרישות מחמירות יותר מאשר תובעים אחרים. הדיון בדחיית שכר הטרחה אינו צריך להיות משפט ממצה, ויש לכבד את החלטת הרשם בדבר סיכויי ההצלחה אלא אם כן קיים בסיס משפטי ברור לסתור אותה. באשר לשכר השעות הנוספות, הבהיר בית הדין כי חוק הגנת השכר חל על כלל העובדים, ללא קשר לצורת תשלום השכר. יום העבודה הרגיל של הסוהרים הוא עשר שעות, וטענת המערערת כי מדובר בשמונה שעות אינה נכונה. המערערת זכאית לשכר מוגדל עבור עבודה במנוחה השבועית, כאשר כל שעה זכאית לגמול משלה. העובד אינו צריך לדרוש מהמעסיק גמול שעות נוספות, שכן הזכות לתשלום היא מוחלטת. לעניין פיצויים בהלנת שכר קבע בית הדין כי גם דרישה מוקדמת אינה תנאי מוקדם. עם זאת, עובד אינו יכול לעכב באופן בלתי סביר את תביעת הפיצוי הזה, שכן הוא משפיע באופן משמעותי על מצבו של המעסיק. במקרה דנן, שיהוי של המערערת למעלה משלוש שנים מבלי לאותת על תביעות נוספות עלול להוביל להפסד פיצוי על בסיס השתק. החלטת בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק להמשך בירור יכולתו של המערער לשלם הייתה שגויה וסתרה את תכלית הבירור המקדמי. בית המשפט קיבל את הערעור, תוך שהוא מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומגביל את הסכום בגינו נדחה תשלום אגרת בית המשפט ל-500 ל"י. המשיב חויב לשלם את הוצאותיו החלקיות של המערער בכל הערכאות.