ת"א 6303-11-10

תקציר

מדובר בתביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, במסגרתה תובע התובע פיצוי בגין נזקים שנגרמו לכאורה על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים. לטענת התובעת, בית המשפט התרשל בטיפול בעניינה, גרם לשיהוי מופרז של למעלה מ-10 שנים במתן פסק הדין, ולא הטיל סנקציה על בעלה לשעבר של התובעת בגין התנהגותו והתבטאויותיו הפוגעניות כלפיה, תוך פגיעה בכבוד האדם. עם זאת, הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה, בנימוק של חסינות שיפוטית. בית המשפט, לאחר עיון במסמכים שהוגשו ובפסיקה הרלוונטית, מסכים עם הנתבע. נקבע כי השופטים עצמם חסינים מפני תביעות נזיקין הקשורות לחובותיהם השיפוטיות. יתר על כן, דעת הרוב בפסיקה תומכת בחסינות מוחלטת של שופטים, המשתרעת גם על תביעות נגד המדינה כמעסיקתם. חסינות זו נועדה להגן על עצמאותה של הרשות השופטת ולמנוע התערבות בקבלת החלטותיה. בעוד שישנם מקרים המאפשרים תביעות נגד המדינה במצבים קיצוניים של רשלנות רבתי, המקרה הנוכחי אינו נופל לקטגוריה זו. השיהוי הנטען של למעלה מ-10 שנים אינו נחשב לרשלנות חמורה כאשר בוחנים אותו עובדתית. ההליכים היו מורכבים, והתנהלות בית המשפט לא הייתה פגומה מיסודה. בנוסף, הימנעותה של התובעת מלפנות לערכאות ערעור ואופייה המקביל של התביעה הנוכחית בזמן שההליכים מתנהלים בבית הדין המחוזי מעוררים תמיהה. לפיכך, התביעה נדחית על הסף, תוך פסיקת הוצאות צנועה של 2,000 ₪ לנתבע, תוך הכרה בשלב המקדמי של ההליך. החלטה זו משמשת כקו מנחה ואינה מחייבת.