בג"צ 4122/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לסמכותם של בתי הדין הדתיים בישראל בענייני ירושה. המקרה המדובר עסק בעיזבונו של דוד עוזרי, שנפטר מבלי להותיר צוואה. ילדיו של עוזרי, שומרי תורה ומצוות, הגישו בקשה לצו ירושה בבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו. עם זאת, בת חן גרוני, שטענה כי היא בת זוגו הידועה בציבור של עוזרי, טענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בנושא שכן היא לא הסכימה לכך. על פי החוק בישראל, הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר נחוצה כדי שבית הדין הרבני יפעיל את סמכותו בתיקי ירושה. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם אדם שלא הסכים לסמכותו של בית הדין הרבני יכול להיחשב כ"צד הנוגע בדבר" על פי החוק. בית המשפט העליון קבע כי סמכותו של בית הדין הרבני נקבעת רק בהסכמה פוזיטיבית בכתב של כל הגורמים הנוגעים בדבר, לרבות אלה שמעמדם כצדדים הנוגעים בדבר שנוי במחלוקת. בית המשפט קבע כי עיקרון זה חל הן לפני מתן צו ירושה והן לאחריו. לפיכך, מאחר שגרוני לא נתנה את הסכמתה, לא הייתה לבית הדין הרבני סמכות להוציא את צו הירושה. בנוסף, מוסד הידועים בציבור, שגרוני טען שהוא חלק ממנו, הוא יצירה של המשפט האזרחי הישראלי ואינו קיים במשפט העברי, מה שמסבך עוד יותר את סוגיית הסמכות. משכך, נעתר בית המשפט העליון לעתירתה, התנה את צו הירושה והעביר את קביעת מעמדה של גרוני כצד הנוגע בדבר לבית המשפט לענייני משפחה. בפסק הדין הודגש כי לא ניתן לבצע את צו הירושה עד למתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.