רע"א 24373-06-23

תקציר

פסק הדין דן בתחולת תקופת ההתיישנות על תביעה של המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) להחזר תגמולים ששולמו לנפגע, מחברת ביטוח. זכותה של המל"ל לתבוע שיפוי נגזרת מסעיף 328 לחוק המל"ל, הקובע זכות לתביעת תחלוף למל"ל, וכן מהסכם בין המל"ל לחברות הביטוח. השאלה המרכזית בתיק היא האם תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 328(א1)(3) לחוק המל"ל חלה על תביעת השב"כ של המל"ל, שהוגשה מכוח ההסכם עם חברות הביטוח. הסעיף קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעת המל"ל נגד חברת הביטוח, החל ממועד קבלת הדיווח על ידי המל"ל או מודעותו להליכים בין הנפגע למבטח, ועד 15 שנים מיום האירוע. השופט קובע כי אין הבחין, מבחינת תקופת ההתיישנות, בין תביעה להחזר לפי סעיף החוק לבין תביעה שהוגשה מכוח ההסכם. תכליתו של ההסכם, שמטרתה למנוע התדיינות משפטית, תומכת בפרשנות זו. בנוסף, מדגישה השופטת כי האינטרס הציבורי בהחזרת כספים לקופה הציבורית גובר על האינטרס העומד בבסיס תביעת ההתיישנות של חברת הביטוח. עוד מבהירה השופטת כי משמעותה של תחולתו הרטרוספקטיבית של החוק היא שהוא חל על כל תביעה להחזר בגין ניכוי שנעשה ביום 1.1.2016 או לאחריו. כמו כן, תקופת ההתיישנות המיוחדת מתחילה לספור ממועד דיווח המבטח למל"ל או מיום שנודע למל"ל על ההליך. במקרה זה, המל"ל טען כי נודע לו על ההליך רק בשנת 2019, טענה שלא הופרכה על ידי חברת הביטוח. משכך, מסיק השופט כי הבקשה לדחיית תביעת המל"ל בעילה של התיישנות נדחית. לבסוף מציינת השופטת כי גם אם הייתה חלה תקופת ההתיישנות הרגילה, עדיין לא הייתה טענת המל"ל מיושנת, שכן עילת התביעה לא קמה לפני שנת 2014. לפיכך, הבקשה נדחית, וחברת הביטוח מחויבת לשאת בהוצאות המל"ל בסך 5,000 ₪.