בג"צ 2189/20

תקציר

בעתירה נטען כי הסמכות לערוך חיפוש בחצרים פרטיים של תושבים פלסטינים בגדה המערבית ללא צו שיפוטי מוקדם אינה חוקית. הם ביססו את טיעוניהם על המשפט הבינלאומי, משפט זכויות האדם והמשפט המנהלי הישראלי. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרים לא הציגו כל הלכה החלה באזור הסותרת את רשות החיפוש הקיימת. השופטים הסכימו כי המציאות הביטחונית בגדה המערבית שונה מזו שבתוך ישראל, ומצדיקה את הצורך בגמישות בעיתוי ובביצוע החיפושים למניעת מעשי טרור. הם הדגישו כי על המפקד הצבאי לכבד את זכויותיהם של התושבים הפלסטינים ולשמור על כבודם, כפי שמתווה המשפט הבינלאומי והדירקטיבה בדבר חיפושים בגדה המערבית. יתר על כן, בית המשפט ציין כי הפער בין חוקי החיפוש החלים על פלסטינים לבין אלה החלים על אזרחים ישראלים אינו פוסל את תוקפם של החוק עבור פלסטינים, במיוחד בהתחשב במשטרים המשפטיים השונים. השופטים הסתייגו גם משיקול הדעת באשר לעיגונה של הוראת החיפוש בחוקים האזוריים, שכן היא לא הועלתה באופן קונקרטי בעתירה. לבסוף, תוך הכרה בפגיעה בפרטיות הטבועה בחיפושים, מצא השופט אלרון לנכון שהמשיב יבחן את מעמדה הנורמטיבי של הוראת החיפוש. העתירה נדחתה, אך זכויות העותרים לערער על עיגון ההנחיה ומידתיות החיפוש נשמרו לאחר שמוצו ההליכים החוקיים.