תאד"מ 44181-01-24

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, אך ורק על בסיס המידע שסופק: **ניתוח משפטי: תא"מ 44181-01-24 דני את מנש בע"מ נ' אנקונינה** **מבוא** פסק הדין דנן מתמודד עם תביעה כספית-חוזית שעילתה חוב נטען של מסעדות שהנתבע היה מעורב בניהולן, כלפי התובעת, המספקת להן סחורות. התביעה נובעת מתוך שטר חוב שעליו חתם הנתבע, הן כ"עושה השטר" והן כ"ערב". עיקר המחלוקת נוגע לתוקף הערבות האישית הנטענת של הנתבע לחובות המסעדות. פסק הדין נוגע בשתי טענות מקדמיות מרכזיות – התיישנות וקיום חוב – ולאחר מכן ניגש לליבת המחלוקת – קיומה של ערבות אישית. **1. טענת ההתיישנות – יישום גמיש של החוק** * **העיקרון המשפטי:** חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות שאינן במקרקעין, המתחילה במועד היווצרות עילת התביעה (סעיפים 5 ו-6 לחוק). סעיף 9 לחוק מאפשר "אתחול" תקופת ההתיישנות במקרה של הודאה בקיום הזכות מצד הנתבע, לרבות במעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. סעיף 15 לחוק קובע כי אין מביאים במנין תקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת תובענה לבית משפט ובין דחייתה, אם התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. * **החידוש/היישום בפסק הדין:** * **"ביצוע מקצת הזכות" כתשלומים שוטפים:** בית המשפט אימץ גישה מרחיבה לגבי "ביצוע מקצת הזכות" לפי סעיף 9 לחוק. נקבע כי תשלומים שוטפים, כפי שהם משתקפים בכרטסות הנהלת החשבונות, יכולים להיחשב כ"ביצוע מקצת הזכות", וזאת בהתבסס על פסיקה קודמת. בכך, התשלומים האחרונים בכרטסות (8.12.2016 ו-18.6.2017) שימשו כנקודת מוצא לחישוב מחדש של תקופת ההתיישנות. * **"עילת התביעה" זהה בין הליך שטרי להליך חוזי:** החידוש המשמעותי ביותר בפסק הדין הוא בקבלת טענת התובעת כי ההליך הקודם (תביעה שטרית) וההליך הנוכחי (תביעה חוזית) מבוססים על "אותה עילה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע כי אף שהיסוד המשפטי של התביעות שונה (שטרי לעומת חוזי), התביעות מבוססות על מערכת עובדות זהה, נובעות מאותה עסקת יסוד, בעלות אותם צדדים, ובבסיסן אותו שטר חוב. לפיכך, התקופה שבין הגשת התביעה השטרית (11.4.2021) ועד למחיקתה (31.10.2022) לא נכללה במניין תקופת ההתיישנות. גישה זו מרחיבה את הפרשנות של "אותה עילה" ומתמקדת בתכלית החקיקתית של סעיף 15 – מניעת קיפוח בעל דין עקב טעויות פורמליות. * **הבחנה בין "עילת התביעה" ל"סעד המבוקש":** בית המשפט דחה את טענת הנתבע לפיה אין להשוות את עילת התביעה השטרית לעילת התביעה החוזית, וקבע כי לצורך סעיף 15, מבחן ה"זהות" מתמקד בבסיס העובדתי והקשר הגלוי בין ההליכים. **2. קבילות ראיות – כרטסות הנהלת חשבונות כראיה** * **העיקרון המשפטי:** כרטסת הנהלת חשבונות מהווה "רשומה מוסדית" על פי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ומשכך היא קבילה כראיה לאמיתות תוכנה, בכפוף לתנאים מסוימים (ניהול תקין, רישום בסמוך להתרחשות, אמצעי הגנה מפני חדירה). בדרך כלל, כאשר הרשומה מוגשת ללא התנגדות, די בכך כדי להוות ראיה לכאורה. הנטל להוכיח את תקינותה וקבילותה מוטל על המבקש להגישה. מנהל חברה רשאי להעיד בנוגע לרשומות החברה. * **החידוש/היישום בפסק הדין:** * **התגברות על התנגדות:** למרות התנגדות הנתבע להגשת הכרטסות, בית המשפט התיר את הגשתן, תוך קביעה כי מדובר בראיות שהוגשו בהליך קודם ואין בהן כדי להפתיע את הנתבע. * **הסתמכות הדדית כבסיס לקבילות:** נקודה מרכזית בפסיקה היא כי הנתבע עצמו נסמך על כרטסת הנהלת חשבונות של חברת "מצדה" שהופקה על ידי התובעת בכתב הגנתו. בכך, בית המשפט קבע שהנתבע אינו יכול לטעון כעת כי הכרטסות שהוגשו על ידי התובעת אינן קבילות או שאינן מהימנות, שכן בכך הוא משתית את טענותיו על אותו סוג של ראיות. * **פערים בין גרסאות כרטסות:** בית המשפט התמודד עם פערים בין כרטסות שהגישו הצדדים וקבע, בהתבסס על עדותו של מנהל התובעת ועל ההסברים שניתנו לגבי העברת תשלומים בין חשבונות מסעדות, כי הכרטסת שהגישה התובעת היא הנכונה ומשקפת את החובות. בכך, בית המשפט ייחס משקל מכריע לכרטסת התובעת, תוך התייחסות להסברים לנראות סותרים. **3. עקרון הפרשנות של שטר חוב – "פירוש מקיים"** * **העיקרון המשפטי:** סעיף 25(ב) לפקודת השטרות קובע כי יש ליתן לשטר פירוש אשר נועד לקיימו. כאשר נסיבות המקרה אינן ברורות, ניתן להיעזר בנסיבות חיצוניות ובראיות בדבר כוונת הצדדים. * **היישום בפסק הדין:** בית המשפט נדרש לשאלת חתימת הנתבע הן כ"עושה השטר" והן כ"ערב" על אותו השטר. הוא קיבל את טענת הנתבע כי הדבר אינו מתיישב עם מהות הערבות, שנועדה להוסיף בטחון לנושה, ולא לערוב לחיוב שהנתבע עצמו חייב בו. עם זאת, בהתאם לעקרון "הפירוש המקיים", בית המשפט שואף לפרש את השטר באופן שייתן לו תוקף. * **התבססות על עדות הנתבע:** נקודה חשובה בפסק הדין היא ההסתמכות על עדותו של הנתבע עצמו, הן בהליך הקודם והן בהליך הנוכחי, לפיה כוונתו הייתה לחתום כערב לחובות מסעדת "מרתה" בלבד, וכי צורפה חותמת חברה (של "מרתה") הייתה אמורה להופיע על השטר. * **הדגשת חוסר הוכחת גמירות דעת ביחס למסעדות אחרות:** בית המשפט הדגיש כי בעוד שביחס למסעדת "מרתה" ישנן ראיות מסוימות המצביעות על גמירות דעת להתקשרות ערבות (גם אם במגבלות), ביחס למסעדת "מצדה" ו"אוונגרד" לא הוכחה גמירות דעת זו. בהיעדר ראיות פוזיטיביות חיצוניות, ובפרט לאור החתימה הכפולה של הנתבע ללא חותמת חברה, בית המשפט נמנע מלראות בו ערב לחובות כל המסעדות. **4. הערבות האישית – נטל הוכחה מוגבר ודרישת מסוימות וגמירות דעת** * **העיקרון המשפטי:** ערבות היא הסכם מחייב, ועל כן חלות עליה הוראות חוק החוזים (חלק כללי), לרבות דרישות המסוימות וגמירות הדעת. הנטל להוכיח קיומו של הסכם ערבות מוטל על הטוען לה (התובעת במקרה זה). הפסיקה קבעה כי מדובר בנטל הוכחה "משמעותי", הדורש ראיות משכנעות מעבר ל"הרהורי הלב", ובדרך כלל מחייב מסמך בכתב המעיד על מהות הערבות. * **החידוש/היישום בפסק הדין:** * **קבלת טענת התובעת לגבי "הוספת כיתוב" באישורו של "יד ימינו" של הנתבע:** בית המשפט דן בהוספת הכיתוב בכתב יד על גבי שטר החוב, המפרט את המסעדות שלגביהן נטענה הערבות. התובעת טענה כי הכיתוב בוצע באישורו של מר גרא אברמוב, "יד ימינו" של הנתבע, ששימש כשלוחו. * **דחיית עדות מפי השמועה:** למרות שב"כ התובעת התנגד בזמן אמת, בית המשפט דחה את עדותו של מנהל התובעת, מר רחמני, לגבי אישורו של מר אברמוב, בקובעו כי מדובר בעדות מפי השמועה, במיוחד לאור העובדה שמר אברמוב נפטר. דחיית זו נבעה מכך שלא הוכח כי הכיתוב נוסף בהסכמתו המפורשת והברורה של הנתבע עצמו. * **סתירה בין גרסת התביעה לעדות:** בית המשפט הצביע על סתירה בין טענות התובעת בכתב התביעה (שהכיתוב נעשה בנוכחות הנתבע ובהסכמתו) לבין עדותו של מר רחמני (שהכיתוב בוצע על ידו בהסכמת מר אברמוב, מבלי שהנתבע נכח). סתירה זו פגעה במהימנות גרסת התובעת. * **חוסר הוכחת מסוימות וגמירות דעת:** המסקנה המרכזית היא שגם אם הנתבע חתם כערב, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את המסוימות וגמירות הדעת הנדרשות ליצירת הסכם ערבות אישי ביחס לשלוש המסעדות. חתימתו של הנתבע ללא חותמת חברה, בהיעדר ראיות חיצוניות נוספות, לא הספיקה כדי לבסס ערבות גורפת. **5. התוצאה – קבלת התביעה בחלקה** * **העיקרון המשפטי:** בית המשפט מחויב להכריע על בסיס הראיות והטענות שהובאו בפניו. * **היישום בפסק הדין:** לאור כל האמור, בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה. הוא חייב את הנתבע בתשלום חובה של מסעדת "מרתה" בלבד (12,930 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית), על בסיס דברי הנתבע עצמו בהליכים קודמים כי התכוון לחתום כערב עבורה, וכי הייתה אמורה להיות מוטבעת חותמת חברה. ביחס למסעדת "מצדה" ו"אוונגרד", נקבע כי לא הוכח קיומו של הסכם ערבות. **סיכום ומשמעויות** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום גמיש וענייני של דיני ההתיישנות, תוך התמקדות בתכלית החקיקתית של סעיף 15 לחוק. הוא מדגים את הצורך בהוכחת מסוימות וגמירות דעת ליצירת הסכם ערבות אישי, ומדגיש את הנטל המשמעותי המוטל על התובע במקרים כאלה, גם כאשר קיים שטר חוב. ההסתמכות על כרטסות הנהלת חשבונות כראיה לקיום חוב, תוך התגברות על טענות התנגדות באמצעות הסתמכות הדדית, היא גם אלמנט מרכזי בפסק הדין. השימוש ב"עדות הנתבע עצמו" כבסיס להוכחת חובות מסוימות, במקביל לדחיית הוכחת ערבות לחובות אחרות עקב חוסר הוכחה, מראה את הדרך שבה בית המשפט שוקל ומאזן ראיות שונות.