ע"א 5000/92

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעורו של יהושע בן-ציון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שהתיר תשלום ביניים לנאמן עזבונו פושט הרגל, המשיב מס' 1. בתחילה ביקש הנאמן גמול ביניים בגין עבודתו הענפה בניהול פשיטת הרגל המורכבת של בן ציון, בה תמך כונס הנכסים הרשמי ואושר על ידי ועדה מייעצת לשכר ביניים חודשי של 3,500 שקל בתוספת מע"מ. המערער לא נכלל מלכתחילה בהליכים אלה, והדיון בבית המשפט התקיים ללא ידיעתו למרות דחייה ניתנת בשל מחלה. לאחר מכן ערער בן ציון על ההחלטה שהתקבלה בהעדרו, וביקש לבטל את צו הביניים לשכר. בפני בית המשפט העליון הוצגו שתי סוגיות פרוצדורליות עיקריות: האם היה למערער מעמד כלשהו בהליך זה, והאם יש לבטל את ההחלטה שהתקבלה ללא נוכחותו. הוכר כי ככלל, הצד פושט הרגל אינו נחשב כבעל עניין בהליכים כספיים מסוג זה. עם זאת, הערכאה הנמוכה יותר עירבה את בן-ציון בכך שביקשה את חוות דעתו, ובכך רמזה על השתתפותו. בית המשפט העליון, בדעת מיעוט של השופט א', מצא פגם פרוצדורלי משמעותי, שכן המערער לא היה מעורב כראוי בהליכים שבהם התבקשה תגובתו מלכתחילה. לטענתם, בעצם קיום השימועים וקבלת ההחלטות בהיעדרו, ומאחר שהיה צפוי להשתתף בשל הדחייה שניתנה, נעדרו ההליכים הליך הוגן, ולכן הם חייבו ביטול ודיון חוזר בבקשת הגמול של הנאמן. למרות שהדיון החוזר המלא של הנשיא וינוגרד התיישר עם החלטתו הראשונית של השופט לויט, הלגיטימיות של הדיון המקורי הייתה שנויה במחלוקת משום שצדק פרוצדורלי נכון לא נשמר מלכתחילה. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי על התיק לחזור לבית המשפט המחוזי לדיון מחודש בהשתתפותו הפעילה של המערער, דבר המשקף דעת רוב השונה מן המחלוקת לפיה אין צורך בעיון חוזר פרוצדורלי או מהותי. בסופו של דבר, אף שההיבט הפרוצדורלי של מעורבותו של המערער הצדיק דיון נוסף, לא עלה בידי הערעור לשנות את קביעת פיצוי הביניים לנאמן.