תב"ע נו/96 - 0

תקציר

המערער, יליד 1952, סובל ממספר בעיות בריאותיות, לרבות היעדר אמה ימנית, דיכאון תגובתי והגבלה בתנועה של עמוד השדרה המותני. הם ערערו על החלטת המשיב, אשר הפחיתה את קצבת הנכות שלהם מ-75% ל-60%. המערער טען כי מצבם מצדיק אחוזי נכות גבוהים יותר, ואילו המשיב טען כי הקביעה הנוכחית מבוססת על חוות דעת מקצועיות. בית המשפט מצא כי החלטת ועדת הערר נפלה פגם. היא התעלמה ממצבו הרפואי היציב של המערער, לרבות דיכאון תגובתי שאובחן בשנת 1992, ולא התייחסה להמלצות פסיכולוג לפיהן המערער זקוק להמשך שיקום וטיפול תומך לפני חזרתו לעבודה. יתר על כן, הוועדה הפחיתה שלא כדין את דרגת הנכות של המערער כ"סנקציה" בגין חוסר שיתוף הפעולה שלהם בשיקום, שהוא תפקידו של המשיב על פי החוק. תחת זאת, על הוועדה להתמקד בקביעת מידת אי יכולתו של המערער לעבוד. ההחלטה להוריד את דרגת הנכות ללא כל שיפור במצבו הרפואי של המערער או שיקום מוצלח לא הוסברה דיה. לפיכך התקבל הערר, והתיק הוחזר לוועדה לדיון חוזר עם הנחיות ספציפיות. המשיב חויב לשלם למערערת הוצאות משפט, ושני הצדדים יכלו לבקש רשות ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה.