ת"א 43851-10-22

תקציר

התיק נסוב סביב בעלות על דירה שירשו במשותף התובע, משה, והנתבע, יוסף. לאחר פטירת הוריו של יוסף, שהיו בעלי הדירה, הפכו משה ויוסף לבעלים רשומים בחלקים שווים. יוסף התגורר בדירה עם משפחתו וטען למעמד של דייר מוגן, שיקנה לו את הזכות להמשיך ולהתגורר בנכס לאחר מכירתו. מנגד, משה עתר לפירוק השותפות ולמכירת הדירה, בטענה כי התנהלותו של יוסף נעשתה בחוסר תום לב וכי הוא לא הסכים לבעלות בלעדית של יוסף בנכס. בית המשפט פסק לטובת משה, וקבע כי יוסף לא הביא ראיות להסכמתו של משה לחזקתו הבלעדית, שהיא דרישה לקבלת מעמד של דייר מוגן. הסכמת הוריו של יוסף לא הייתה רלוונטית שכן היא ניתנה כאשר ליוסף לא היו זכויות בנכס, וצוואתו של המנוח לא הצביעה על כוונה להעניק ליוסף חזקה ייחודית. יתר על כן, משה התנגד באופן פעיל להמשך מגוריו של יוסף בדירה ושלח לו מכתב התראה. משכך, קבע בית המשפט כי יוסף אינו זכאי להיות דייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ויש למכור את הדירה פנויה, מבלי להעניק ליוסף זכויות מיוחדות לרכישת חלקו של משה. יוסף חויב לשלם את הוצאותיו של משה בגין השימוע וקדם משפט נוסף נקבע לדון במכירת הדירה.