עמ"ת 17660-05-17

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת למערער חולה נפש שהוגש נגדו כתב אישום בגין שני סעיפים של תקיפה פשוטה של אמו ובן זוגה. המשיבה (המדינה) ביקשה את מעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים, בנימוק של מצבו הנפשי והסיכון הנשקף ממנו לאחרים. בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיב, והביא את המערער לערער על ההחלטה. הערעור דן בהצטלבות שבין ההליך הפלילי לטיפול בחולי נפש, תוך שימת דגש על עקרון הפגיעה המינימלית בחירות הפרט. בית המשפט הכיר בכך שאשפוז כפוי אזרחי הוא פחות מגביל ממקבילו הפלילי ויש לתעדף אותו במקרים המתאימים. במקרים פליליים גבוליים או קלים, בית המשפט דגל בגישה מידתית, המעודדת שימוש באשפוז אזרחי לצורך השגחה וטיפול בחולה תוך הבטחת שלום הציבור. עניינו של המערער נחשב לעבירה לא חמורה יחסית עם שחיקה מסוימת בראיות. יתר על כן, חוות דעת פסיכיאטרית קבעה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. בנסיבות אלה, בית המשפט מצא כי צו המעצר אינו מוצדק. תחת זאת, היא כיוונה את עניינו של המערער לאשפוז כפוי אזרחי, עד להערכת הפסיכיאטר המחוזי. אם הפסיכיאטר ימצא לנכון אשפוז אזרחי, צו האשפוז הפלילי יוסר, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא להמשך טיפול. לחילופין, אם לא נשקפה עוד מהמערער סכנה, יבחן בית משפט קמא אפשרויות לשחרורו. הערעור התקבל אפוא, וצו המעצר הוסר, תוך מתן עדיפות לגישה המגבילה פחות לניהול מצבו של המערער.