רע"א 4244/20

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לתחולתו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ובפרט לשאלה האם התבטאויותיו של חבר מועצה ברשות המקומית במהלך ישיבת מועצה חוסות מפני תביעות לשון הרע. פסק הדין בחן את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות למוניטין, והדגיש את שיווי המשקל הרגיש בין זכויות אלה. בית המשפט בחן האם רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" לפי סעיף 13(9), דבר המקנה חסינות על התבטאויות שנאמרו ברשות כדין. הוועדה בחנה באופן ביקורתי האם הצבת נושא ב"סדר היום" של המועצה יכולה להוות "היתר" מוסמך להשמיע אמירות הקשורות לכך, ובכך להעניק חסינות מוחלטת. דעת הרוב, בראשות השופטת ברק-ארז, התנגדה לפרשנויות מרחיבות המרחיבות את החסינות המוחלטת לכל התבטאות שנאמרה במהלך ישיבות המועצה, והציעה כי מצבים כאלה צריכים להיכנס תחת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, הכוללות דרישה לתום לב. באופן יחסי, מסורת המשפט המקובל השפיעה על גישה זו, ובדרך כלל הציעה חסינות מסויגת ולא מוחלטת בהקשרים דומים. פסק הדין הסתיים בקבלה חלקית של הערעור, תוך העברת התיק לערכאות נמוכות יותר לשומה לפי סעיף 15 להגנות, תוך הדגשת הצורך ביישום זהיר של חסינות מוחלטת כדי להימנע מפגיעה בזכות לשם טוב.