ת"א 22192-12-10

תקציר

התובעת, חברה שהתכוונה לבנות בית אבות, תבעה את ועדת התכנון זמורה ואת המועצה המקומית גדרה על כך שעיכבו את אישור היתר הבנייה שלה, סירבו להחזיר דמי פיתוח ולא אפשרו בנייה של 30 יחידות דיור נוספות. הנתבעים טענו כי בקשת התובעת הייתה ל"אשכול דיור" ולא לבית אבות, ולכן סירבו באופן סביר לבקשה. עוד טענו כי חלק מטענות התובעת נמחקו בהסכם פשרה. בית המשפט מצא כי סירובם של הנתבעים לתת היתר בנייה לפני החלטת ועדת הערר היה סביר ולא עלה כדי רשלנות או הפרת הבטחה. עם זאת, התנהלותם לאחר החלטת ועדת הערר, שהורתה לנאשמים להוציא את ההיתר, היוותה הפרה של חובה חוקית. התובעת הייתה זכאית לפיצוי בגין האיחור במתן ההיתר מרגע שעמדה בתנאי הערר ועד למתן ההיתר. בנוסף, חויבה המועצה המקומית גדרה לפצות את התובע על כך שלא החזיר את דמי הפיתוח לאחר שדחה את הבקשה להיתר בנייה. המועצה סירבה שלא כדין להחזיר את האגרות, והתובעת הייתה זכאית להשיבם לאחר שבקשתה נדחתה. בית המשפט פירש סעיף ויתור על תביעות בהסכם הפשרה ומצא כי הוא חל רק על תביעות נגד יחידים הפועלים מטעם הצדדים ולא נגד הצדדים עצמם. לפיכך, התובע יכול להגיש תביעות נגד המועצה וועדת התכנון. בהתייחסו להערכת הנזקים, דחה בית המשפט את מרבית הנזקים הנתבעים של התובע ככאלה שלא נגרמו עקב מחדלי הנתבעים. בית המשפט פסק לתובע 902,500 ₪, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה מיולי 2009, בגין העיכוב במסירת הפרויקט לעמידר. סכום זה היה נמוך משמעותית מהסכום הנתבע, שכן הנתבעים היו אחראים רק לשיהוי קצר יותר מהנטען, וחלק מההוצאות לא נתמכו בראיות. עוד ציין בית המשפט כי תביעת התובע דרשה תחילה סכום הגבוה פי שלושים מהסכום שנפסק. לכן, כל צד יישא בשכר הטרחה שלו.