ע"א 157/88

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך חוזי על תחולתו ואכיפתו של סעיף אי תחרות. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור שכן ההגבלה על חופש העיסוק שמטיל הסעיף אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. פסק הדין נסוב סביב התחרות בין שני עקרונות: החופש להתקשר בחוזים וחופש העיסוק. בית המשפט מסביר כי בעוד שהעיקרון הראשון שומר בדרך כלל על תוקפם של חוזים שנערכו כדין, העיקרון השני שואף להגן על האוטונומיה של הפרט בבחירת עיסוקו כל עוד הדבר מותר מבחינה משפטית. פסק הדין מכיר בקיומם של שני סוגים עיקריים של מקרים המגבילים את חופש העיסוק: אלה הנוגעים למכירת עסק או מוניטין, ואלה הנוגעים ליחסי עובד-מעביד. עם זאת, השופטים מדגישים כי הבחנה זו אינה מוחלטת ומקרים אחרים, כמו זה הנוכחי, עשויים שלא להשתלב בצורה מסודרת בקטגוריות אלה. הם מדגישים את החשיבות של הערכת אופי ההגבלה והיקפה, הזכויות שעליהן היא מבקשת להגן והשפעתה על פרנסתו של הצד הנפגע. בבחינת תקדימים משפטיים קודמים, מדגיש בית המשפט את הדגש המושם על חומרת השפעת ההגבלה על יכולתו להשתכר. ניכר כי בתי המשפט אינם ששים לקיים הגבלות השוללות לחלוטין את מקור פרנסתו של אדם, במיוחד כאשר מדובר בתקופה ארוכה ובשטח גיאוגרפי רחב. במקרה הנוכחי, ההגבלה ביקשה למנוע מהמשיבים – שנהיגה היא מקצועם היחיד – לעסוק בנהיגה או בעבודה נלווית במשך שלוש שנים, דבר שבית המשפט מוצא כמגביל יתר על המידה. מטעמים אלה קובע פסק הדין כי יש לדחות את הערעור. השופטים מסכימים כי ההגבלה הכוללת אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור, ומורים למערער לשלם הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.