ת"א 12118-04-10

תקציר

התובעת, מרגלית חרמון, ובעלה, אליהו חרמון (הנתבע מס' 2), חתמו על הסכם ממון בשנת 1989, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1990. ההסכם הסדיר סוגיות הקשורות למשמורת, מזונות ורכוש במקרה של גירושין. בשנת 2004 מישכן הנתבע מס' 2 את זכויותיו בדירה הרשומה על שמו בלבד, להבטחת התחייבויות בחשבונו המנוהל על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (הנתבע מס' 1). התובעת חתמה על מסמך בו היא מוותרת על כל זכות שהייתה לה בדירה ומסכימה למשכנתא. בהמשך, בשל יתרת החוב של הנתבע מס' 2, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לפינוי בני הזוג חרמון מהדירה. התובעת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה בשל היעדר סמכות עניינית. לאחר מכן הגישה התובעת תביעה נגד שני הנתבעים, ערערה על תוקף המשכנתא וטענה כי הבנק הפר את התחייבויותיו כלפיה. עוד טענה כי הבנק והנתבע מס' 2 קשרו קשר לשלול ממנה את זכויותיה בדירה. בנוסף, היא טענה לזכויות דיירות מוגנות או לחילופין לזכות לדיור זמני. בית המשפט שמע את עדויותיהם של התובע, שלא היה אמין, ושל עו"ד ניב זר, שהיה עד לחתימת התובע על כתב הוויתור. בית המשפט מצא כי התובעת הבינה את מהות המסמך עליו חתמה וכי הבנק לא הפר את התחייבויותיו כלפיה. לא נמצאה כל ראיה לקנוניה בין הבנק לבין הנתבעת מס' 2, וטענת התובעת לדיירות מוגנת או לזכויות בדיור זמני נדחתה. בסיכומו של דבר, נדחתה תביעתה של התובעת, והיא חויבה לשלם הוצאות משפט לשני הנתבעים.