דב"ע תשן/32 - 3

תקציר

בית הדין דחה ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה עבודה. המערער, מאמן כדורגל במקצועו, טען כי המשיב, מועדון ספורט, הפר הסכם לפיו הוא מאמן בעונת 1987/1988 וגרם לו להחמיץ הזדמנויות אימון אחרות. המשיב טען כי יחסי העבודה מעולם לא החלו, ולחילופין כי המאמן הפר את ההסכם. בית הדין לעבודה דחה את התביעה, מה שהוביל לערעור הנוכחי. בית הדין קבע כי יש לו סמכות לדון בתביעה, שכן ההסכם החדש נחתם בזמן שיחסי העבודה הקודמים היו בעיצומם. למרות שחוזה העבודה היה לתקופה קצובה, בית הדין ראה את כל תקופת ההעסקה כמערכת יחסים רציפה. המאמן לא היה זכאי לשכר, שכן הוא לא התייצב פיזית לעבודה ולא הפגין נכונות לכך. גם תביעת הנזיקין שלו נדחתה, שכן הוא לא הוכיח שהוא מוכן לעבוד כמוסכם. בנוסף, מאחר שתנאי שכרו לא סוכמו סופית, קמה חזקה כי הצדדים התכוונו להמשיך באותו שכר כבעבר. יתר על כן, התנהגותו החריגה של המאמן באי בירור המצב עם המשיב הצביעה על חוסר נכונות לעבוד. הערעור נדחה, אך לאור התנהלות המשיב ויתר בית הדין על הדרישה מהמאמן לשלם הוצאות. כל צד יישא בעלויות שלו.