ב"ש 2003/08

תקציר

במקרה הנדון, המערער לא עמד במועדים הקבועים בחוק המפורטים בסעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין תשלום קנס ובקשה להישפט. לפי סעיף 229(א), אדם חייב לשלם קנס בתוך תשעים ימים מיום ההודעה, אלא אם כן ביקש ביטול תוך שלושים יום או הצהיר על כוונתו לעמוד לדין בתוך תשעים יום. סעיף 229(ח2) מבהיר כי החמצת מועדים אלה גוררת הרשעה אוטומטית וקנס. במצב דברים זה, חלפו 18 חודשים מאז קיבל המערער את הודעת הקנס, עליה היה מודע, אך הוא לא נקט כל פעולה עד אשר עמד בפני פסילת רישיון בשל ריבוי עבירות תנועה. הוא ייחס את השיהוי לייעוץ משפטי, אך נמנע מלהציג תצהירים שיתמכו בטענותיו, שבית המשפט מצא כלא משכנעים. יתר על כן, לא היה הסבר סביר לשיהוי בבקשה להישפט, כאשר בית המשפט הסיק כי המערער פעל רק כאשר איימו עליו בפסילת רישיון. המסגרת המשפטית מחייבת "עילה סבירה" להארכת מועדים, שנעדרה כאן. פסיקה קודמת, כגון המקרים משה בן זכאי נ' מדינת ישראל, חוזרת ומדגישה כי שיהוי בלתי סביר מונע מתן הארכה. אין די בהתייחסויותיו של המערער לפסקי דין אחרים כדי להצדיק חריגה, שכן הוא היה מודע לאישום ולא פעל בשקידה. יתר על כן, בית המשפט הבחין בין ביטול מותר יותר של פסקי דין שלא בפניהם לבין הארכת מועדי הגשת בקשות למשפט, וציין כי האחרון מחייב עמידה קפדנית יותר במועדים. למרות מגמות מסוימות בפסקי דין של ערכאות נמוכות יותר שהציעו להקל בהתרת משפטים מאוחרים, בית המשפט שמר על הקפדה על סופיות פרוצדורלית. המערער לא הוכיח עוול המצדיק משפט, כגון הפרכת העבירה הנטענת. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט משמעת פרוצדורלית, תוך הדגשת חשיבותם של מועדים ליעילות שיפוטית ולסדר הציבורי, ובכך דחה את הערעור.