ע"ע 300335/98

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב עובד שפוטר על ידי מעסיקו ברשות המקומית. מאחר שארגון העובדים התנגד לפיטורים, הועבר הנושא להכרעת ועדת הפרטה, ולאחר מכן לבורר, כפי שנקבע בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. המערערת ערערה על פסק הבוררות בבית הדין האזורי וביקשה להכריז עליו כבטל. עם זאת, בית הדין האזורי דחה את התביעה, בקובעו כי המערערת לא הייתה צד לבוררות ולכן אין לה מעמד להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. בית הדין הארצי לעבודה אישר את החלטת בית הדין האזורי. חוקת העבודה קובעת כי פיטורים חייבים להתבצע בהסכמה הדדית, ובהיעדר הסכמה, ההחלטה מופנית לבוררות. מדובר בהוראה מחייבת, המעניקה זכויות הן לארגון העובדים והן למעביד, תוך קביעת זכויות העובד. בתי המשפט קבעו כי הבוררות הנדונה התנהלה בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, והמערערת, אף שהייתה מחויבת לפסק הבוררות, לא הייתה צד להליך. לפיכך, רק לצדדים לבוררות הייתה זכות לערער עליה, ובקשת המערער נדחתה. פסק הדין מחזק את סמכותם של מעסיקים לפטר עובדים כרצונם, כל עוד הדבר אינו אסור על פי חוק, הסכם קיבוצי או חוזה אישי. מקרה זה מדגיש את תפקידם המגן של הסכמים קיבוציים במתן הגנה מפני פיטורים שרירותיים, תוך הבהרת מגבלות זכותם של עובדים לערער על פסקי בוררות, שהם מחייבים אך אינם בהכרח צד להליך הבוררות.