ת"א 65725-12-18

תקציר

המחלוקת בין א.א. רובינשטיין נכסי דיור מוגן בע"מ לבין עיריית גבעתיים נסובה סביב היטלי הפיתוח שגבתה העירייה מרובינשטיין בגין הקמת פרויקט דיור מוגן. הפרויקט, המיועד למגורי דיירים, כלל בניין בן 33 קומות ובו 330 יחידות דיור מוגן, מחלקות סיעודיות ושטחי מסחר. השאלה המרכזית הייתה האם יש לסווג את הנכס למגורים או לעסק/תעשייה, אשר יקבע את אופן חישוב היטלי הפיתוח: לפי שטח (מגורים) או לפי נפח (עסק/תעשייה). בית המשפט בחן את לשון התקנון הרלוונטי, אשר הגדיר נכס למגורים כמשמש או מיועד למגורים, ונכס עסקי כמשמש למטרות שאינן למגורים. לא הייתה מחלוקת כי המבנה מיועד למגורים, אך העירייה טענה כי אופיו העסקי של הפרויקט והשירותים הנלווים הניתנים לו עולים על סיווג המגורים שלו. בית המשפט הגיע למסקנה כי ייעודו העיקרי של הפרויקט היה מגורים, והשירותים הנוספים לא שינו סיווג זה. בית המשפט קבע כי יש לחשב את ההיטל באופן שונה עבור אזורי מגורים ואזורים שאינם למגורים. קומות המגורים יחויבו לפי תעריף המגורים, ואילו חלקים שאינם למגורים, כגון אולמות וחדרי אוכל, יסווגו כעסקים/תעשייה ויחויבו בהתאם. באשר לפירי מעליות ואוורור, פירש בית המשפט את החוקים הרלוונטיים כמחייבים את הפיר כולו כשטח אחד, ולא בנפרד בכל קומה. החלטה זו נתמכה גם על ידי פרקטיקת העבר של העירייה ועקרון היחס השוויוני. כתוצאה מכך, קיבל בית המשפט באופן חלקי את טענותיו של רובינשטיין, והורה לצדדים לחשב את ההיטלים על סמך ממצאיו או להסמיך את בית המשפט להכריע בין גבולות מינימום למקסימום. העירייה חויבה להשיב תשלומי יתר בגין פירי המעליות, כאשר פסק הדין הסופי תלוי ועומד בחישובי הצדדים או בהחלטות נוספות של בית המשפט.