ע"א 332/60

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על בעלות על חלקת אדמה בחיפה. המערער, י' בן עמי, היה הבעלים של חלק בחלקה והחזיק בה משנת 1950 כדייר מוגן המייצג את האפוטרופוס לנכסי נפקדים. הקרקע נרכשה על ידי רשות הפיתוח לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, שהסמיכה את שר האוצר או נציגו הממונה (במקרה זה, רשות הפיתוח) לרכוש קרקע לצרכי ציבור. רשות הפיתוח פעלה בהתאם להליך ההודעה הנדרש, ופרסמה הודעות ברשומות במשך מספר חודשים בשנים 1954 ו-1955, בהן הצהירה על כוונתה לתפוס חזקה בקרקע. חמש שנים לאחר מכן פנתה רשות הפיתוח לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לקבל היתר לתפיסת חזקה פיזית בקרקע, וזה ניתן. הצו בוצע נגד צד שלישי, קואופרטיב שיחור. בן עמי, שלא היה צד לבקשה, חויב גם הוא לפנות את המקום. הוא ערער על צו זה והגיש תביעה נפרדת בטענה לדיירות מוגנת. בעוד תביעה זו תלויה ועומדת, ביקשו רשות הפיתוח והיועץ המשפטי לממשלה צו עיקול נוסף ישירות נגד בן-עמי, שבית המשפט המחוזי נתן בשנת 1960. בן עמי ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, וטען כי לבית המשפט המחוזי אין עוד סמכות ליתן את הצו משום שהקרקע כבר נרכשה על ידי רשות הפיתוח, וסעיף 8 לפקודת הקרקעות, לפיו פעל בית המשפט, קובע כי סמכותו להורות על החזקה חלה רק כל עוד הקרקע זמינה לרכישה. שופטי בית המשפט העליון הסכימו עם טענתו של בן עמי. הם פירשו את הסעיפים הרלוונטיים בפקודת המקרקעין והגיעו למסקנה כי סמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על החזקה משתרעת רק עד לנקודת הרכישה, שכבר התרחשה. שלב הרכישה האחרון, כהגדרתו בסעיף 19 לפקודה, נחשב למושלם עם רישום הקרקע על שם רשות הפיתוח, שבוצע זמן קצר לאחר פרסום הודעת סעיף 19. לפיכך, הצו שהוציא בית המשפט המחוזי בשנת 1960, שניתן לאחר רכישת הקרקע, נעשה ללא סמכות. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של בן עמי, הותיר על כנו את הצו לפינוי המקום ופסק לו את הוצאות הערעור. פסק הדין הדגיש את הדחיפות הכרוכה בהודעות סעיף 7 ואת הצורך בהגבלה ברורה להפעלת הסמכות לפי סעיף 8, המסתיימת עם רכישת הקרקע.