ע"א 17/60

תקציר

התיק בפני בית הדין הוא ערעור נגדי שהגישו הצדדים בעקבות פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר הורה למשיב (אביה של הבת) לשלם למערערת (הבת) מזונות חודשיים בסך 80 לירות ישראליות, בעקבות תביעה שהגישה אמה. השאלה המרכזית המתעוררת בערעור שכנגד היא האם לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לדון במקרה זה, בהינתן שבית דין רבני כבר דן בעניין. האב טען כי התביעה שהגישה האם לבית הדין הרבני, שהסתיימה בפסק דין המחייב אותו לשלם מזונות בסך 45 לירות ישראליות, היא אכן תביעה למזונות הבת ולכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר את פסק הדין הקודם של בית הדין הרבני. בית המשפט קבע בדעת רוב כי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בתביעה. בית הדין הדגיש כי התביעה הראשונית שהגישה האם בבית הדין הרבני הייתה במפורש מטעמה ולא בשם בתה, ולכן הבת לא הייתה מחויבת להסכם שהושג או לפסק הדין שניתן בבית הדין הרבני. העובדה שענייני ההורים עשויים להשפיע על זכותם של הילדים למזונות, אין פירושה שענייני הילדים לוקים בחסר בשל ההסדר בין הוריהם. מאחר שהאב הוא האחראי הבלעדי למזונות ילדיו הקטינים, הבחירה לדרוש ממנו מזונות מוטלת על הילדים. במקרה הנוכחי, הבת, המיוצגת על ידי אמה כאפוטרופוסית טבעית, בחרה להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו פוגע בהסכם בין האב לאם, ואינו מונע מהאב לפנות לאם בשל תשלומי מזונות, בהתאם לתנאי ההסכם ביניהם. בסופו של דבר, בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.