ת"א 31834-10-13

תקציר

התובעת, אינקוגניטו, התקשרה בהסכם עם הנתבעת, בית מלון, לאספקת הגברה, תאורה ומולטימדיה בגן האירועים של המלון בין השנים 2006-2011. אינקוגניטו טענה כי הצדדים הסכימו להאריך את החוזה בשש שנים נוספות, ואינקוגניטו השקיעה 100 אלף שקל בשיפוץ מערכת המולטימדיה בגינה. עם זאת, המלון לא חתם על ההסכם החדש והציע לאינקוגניטו הצעה שהפרה את ההסכם המקובל ביניהם. אינקוגניטו תבעה סעד של צו מניעה והגיעה להסדר עם המלון, שהעניק לאינקוגניטו את זכות הסירוב הראשונה. המלון לא כיבד זכות זו והציע לאינקוגניטו הצעה עם תנאים שונים מהחוזה בסופו של דבר. אינקוגניטו טענה כי פעולות המלון הובילו לצמצום עסקיה ותבעה פיצויים שונים. בינתיים, המלון הכחיש את טענותיה של אינקוגניטו, וטען כי לא נעשה הסכם חדש, וכי אינקוגניטו הפרה את החוזה הישן. עוד טענו כי האולם פעל עם רישיון עסק בתוקף. בית המשפט מצא כי אמנם לא היה חוזה מחייב, אך התנהגותו של המלון יצרה אצל אינקוגניטו את הרושם כי המשא ומתן מתנהל ואינקוגניטו ציפתה באופן סביר לחוזה חדש המבוסס על התנהלות המלון. לפיכך, על המלון לפצות את אינקוגניטו בגין ההוצאות שהוצאו בתקופה זו, בסך 71,046 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2011. כמו כן חויב המלון לשלם לאינקוגניטו 20,000 שקל לכיסוי תוצאות ההתדיינות ושכר טרחת עורך דין. באשר לזכות הסירוב הראשונה, בית המשפט קבע כי המלון הפר את הסכם הפשרה, אך אינקוגניטו לא הצליחה להוכיח כל נזק שנגרם כתוצאה מכך. גם רישיון העסק של האולם נמצא לא תקף. לפיכך, נדחתה תביעתה של אינקוגניטו לאובדן רווחים עקב צמצום הפעילות העסקית. השופטת סיכמה בהדגשה כי על המלון לשלם את הסכומים הנקובים לאינקוגלניטו, המשקפים את הציפיות וההשקעות הסבירות שביצעה אינקוגניטו, בהתבסס על פעולותיו ומצגי המלון. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ומיום 7.6.2017.