ה"פ 558/04

תקציר

המקרה סובב סביב הסכם הלוואה משנת 1939, שכלל סעיף הקובע כי במקרה של איחור בפירעון, תחול ריבית חוקית על סכום ההלוואה. יורשו של הלווה פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את המשכנתא שנבעה מהסכם ההלוואה. עם זאת, המלווה טען כי ההלוואה לא הוחזרה. בית המשפט הסכים עם המלווה, כלומר החוזה הופר. כתוצאה מכך, שיעור הריבית ייקבע על פי תנאי החוזה או, במקרה זה, על פי חוק התרופות. השופט פירש את הסעיף הרלוונטי בחוזה כמרמז על כך ששיעור הריבית יהיה נתון לשינויים משפטיים לאורך זמן ואינו מוגבל לשיעור בעת ההסכם. כך, המלווה היה זכאי לריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עם זאת, שיקול דעתו של בית המשפט יכול להפחית את הריבית או את משכה. עם זאת, השופט החליט שלא לעשות כן, בהתחשב בנסיבות העניין ובעובדה שהמשיבים היו זכאים לריבית צמודת מדד רק בחלק קטן מהתקופה. בנוסף, השופט דן בקצרה בסעיף 89 לחוק המקרקעין, וקבע כי הוא אינו ישים, וקבע כי יורשו של הלווה יכול לסלק את המשכנתא עם תשלום סכום הקרן, הפרשים צמודים וריבית בשיעור של 4% לשנה לכל התקופה. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים ביום כ"ד בטבת תשס"ה (05/01/2005).