בש"פ 5840/01

תקציר

מדובר במערער מכור לסמים וחולה נפש שנעצר בגין שורה של עבירות, לרבות גניבה ונהיגה בזמן פסילה. בית משפט השלום בירושלים הורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים, בכפוף לשחרורו בעת כניסתו למכון גמילה. בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בקובעו כי יש לבחון את השיקום בעת מתן גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי מקרים חריגים המאפשרים שיקום במהלך מעצר הם נדירים וכי המקרה המורכב של המערער אינו מצדיק חריגה. פסק הדין, המתבסס על תקדימים קודמים, הדגיש כי הטיפול צריך להיות מוכרע בתום ההליך המשפטי. כמו כן נשקלו עברו הפלילי של המערער, העבירות האחרונות וההודאה החלקית. תוך הכרה בנסיבותיו הקשות של המערער, אישר בית המשפט העליון את עמדתו של בית המשפט המחוזי, בתקווה למשפט מהיר ובהסבת תשומת הלב למצבו הנפשי של המערער. החלטה זו מחזקת את התפיסה כי שיקום במעצר הוא חריג וכי גזר הדין הוא השלב המתאים יותר לקביעת הטיפול.