ע"א 6024/97

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בסתירה בין מנהגים דתיים לזכויות הפרט בהקשר של כתובות כתובות על מצבות. המערערת ביקשה לחרוט על מצבתה על מצבתה את תאריכי לידתה ופטירתה של אמה לפי הלוח הגרגוריאני בבית עלמין המנוהל על ידי המשיבה חברה קדישא, אשר סירבה על פי הוראת רב. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת, בקובעו כי מחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית משתמע מניתוק הכלל ממקרה קודם, קסטנבאום, ששמר על זכויות הפרט לכתובות כאלה בבתי עלמין דתיים. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. השופטים, בדעת רוב, טענו כי קיומה של חלופת קבורה אזרחית אינו שולל זכויות קיימות בבתי עלמין קונבנציונליים והדגישו את הצורך בחקיקה מפורשת שתצמצם זכויות יסוד כמו כבוד האדם וחירות הפרט, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט ציין כי חברה קדישא, על אף היותה ישות דתית, פועלת ברשות הרבים ולכן כפופה לעקרונות המשפט הציבורי, המחייבים סובלנות וכבוד להעדפות הפרט. ההחלטה חיזקה את הטענה כי איסור על הקדשה שאינה עברית מטעמים דתיים עולה כדי כפייה דתית, הפוגעת בחירויות האישיות של משפחת המנוח. לפיכך ניתנה למערערת הזכות לרשום את התאריכים כרצונה, תוך הדגשת חובתה של מדינה דמוקרטית לאזן בין חופש הדת לבין חופש מדת, המעוגן בכבוד האדם.