ע"א 35/71

תקציר

במקרה שנבחן על ידי בית המשפט העליון, הנתבע נמצא אחראי לתפיסת קרקע שלא כדין מהתובעים, המחייבת תשלום עבור שווי הגידולים שנלקחו או דמי שכירות נאותים עבור תקופת התפיסה. הסוגיה המשפטית העיקרית הייתה תחולת חוק ההתיישנות. בית המשפט הבהיר כי במקרים מתמשכים של הסגת גבול, קמה מדי יום עילת תביעה חדשה, המוגבלת בתקופת החוק. פסק הדין הכיר בכך שלמרות שהתביעה לא הוגשה במסגרת דרישת 15 השנים הקבועה בחוק לתביעות מקרקעין, היא עדיין תקפה לפיצוי תחת מגבלה של שבע שנים בגין נזקים אחרים. למרות שבתחילה הדיר תובע אחד, גורודז'ינסקי, מהתביעה בשל טעויות פקידות והצהרות קדם משפט, בית המשפט תיקן זאת מאוחר יותר, התיר את הכללתו והכיר בהעברת זכויותיו למערערים. בקביעת הנזקים, התייחס בית המשפט לשאלה האם על התובעים לקבל את מלוא ערך היבול ללא ניכויים. עם זאת, נקבע כי הפיצוי צריך לשקף הפסדים בפועל, תוך התחשבות בהוצאות הנדרשות כדי להימנע מהענשת הנתבע מעבר לנזקי התובעים בפועל. גישה זו התיישבה עם הפסיקה האנגלית, שם פיצוי צריך לכלול ניכוי הוצאות, אלא אם כן הסגת הגבול הייתה במרמה. הפיצויים המחושבים השוו אפוא לדמי שכירות ראויים ולא לשווי יבול מלא, שכן לתובע לא היו ראיות מספיקות לרווחי היבול. הערעור הצליח להשיג התאמה של הסכומים שנפסקו כך שישקפו במדויק את כל סכום התביעה בתוספת ריבית והוצאות, ודחה את הערעור הנגדי של הנתבע. פסק הדין הדגיש את החשיבות של תיעוד מדויק ואומדן הוגן של נזקים בגבולות הסטטוטוריים.